בחלוף יממה וחצי מאז האקט ש"קטע" את שלוות הטקס בהר הרצל, השיח הציבורי מתמלא בקצב רצחני בדברי תומכים ושוללים ובוויכוח ביניהם לגבי הבחירה של יואל. אני מציעה להלן תובנה אחת והיא: בחירתו של יואל שליט נכונה וקונסטרוקטיבית.
אלו שעדיין דשים בשאלה, האם מחאה "פרטית" הקוטעת טקס "ציבורי" מקודש היא אקט רצוי ולגיטימי? מוזמנים להמשיך לקרוא.
להלן נימוקים ונקודות למחשבה:
1) הבחירה להשתמש ב"
חופש הביטוי" ולעשות זאת במקום ובמועד שבו יש סיכוי שהמסר יישמע ויקבל את מלא תשומת הלב, נעשתה מתוך שיקול-דעת ובמצב נפשי שפוי לחלוטין.
2) ישראל היא מדינת כל אזרחיה וזכותו המלאה של כל אזרח מאזרחי המדינה לגייס את משאביו הפרטיים ולהתייצב נוכח מי שלדעתו שכח שעליו לעשות מעשה דמוקרטי בסיסי – להבטיח שכל אזרח מן השורה, שעשה את המוטל עליו למען בטחון המדינה, יימצא מחוץ לטווח הסכנה. לא ייתכן שחיילים יצאו לקרב ויפלו בידי אויבינו וידה של המדינה תקצר מלהושיע.
3) סמלים מלווים את האנושות משחר ההיסטוריה. הם השלד של כל חברה אנושית. אין להם תוקף או "פג תוקף" משל עצמם. החברה תתמוך בהם ותתהדר בהם כמייצג של סך ערכיה. כל עוד אלו נכונים בעיניה, תמשיך החברה להכיר בהם כרלוונטיים.
4) המושג "אומה" הוא יצור מדומיין, כולנו יודעים זאת. שייכות ל"אומה" משקפת הזדהות עם ערכיה, מורשתה, שפתה, וכן הלאה. הפרט אינו מכיר את כל מי ששייך ל"אומה". הפרט מוקיר את הערכים, השפה והמורשת המשותפים. לכן אנחנו מרגישים שייכות ל"אומה".
5) המילה "קלישאה" המוצמדת לאירוע סמלי לאומי ובמקרה הנוכחי – לטקס הדלקת המשואות בהר הרצל בערב יום העצמאות 2011 – כבר אינה זרה לעין או לאוזן. הטקס הממלכתי בהר הרצל מכבד את זכרם של הנופלים במלחמות ישראל ובפעולות איבה וטרור נגד אזרחי ישראל. זהו מעמד חד-שנתי שבו כולנו זוכרים את כל אלו ש"במותם ציוו לנו את החיים", שהיו "מגש הכסף" שעליו ניתנה לנו המדינה. ככזה, האירוע אינו קלישאה בכל מובן שהוא.
6) אירוע הדלקת המשואות השנתי בערב יום העצמאות עשוי להפוך לקלישאה אם תכניו של הטקס אינם מתחדשים. עד היום מקדשים אזרחי ישראל את יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי טרור וכך זה יימשך, וכך ימשיכו צעירים למלא חובתם ולהתחייל בצבא ההגנה לישראל, חלקם כלוחמים קרביים המוזנקים למשימות ולמבצעים המיועדים לשמור על בטחון המדינה שלנו.
7) הבחירה של יואל שליט מעלה סימני שאלה. מתברר כי טקס יום העצמאות המסורתי מייצג בעיני חלקים לא מבוטלים מאזרחי המדינה סוג של קלישאה. ההסבר מוכר וידוע לכל חוקר סמלים – אירוע שמשמעותו אינה מתחדשת, הופך בהדרגה לקלישאה. טקס יום העצמאות שבו חוזרים על אותן מנטרות ובין לבין מדליקים נבחרי המשפחות השכולות משואות, לצד החלקה הצבאית בהר הרצל שם קבורים 22,896 חללי צה"ל, הפך לקלישאה בעיני רבים. לא רק שאין חידוש בסמליו, אלא שכל בשורה חדשה לא עולה ממנו. לצערנו, בכל שנה מתייצבים באירוע נציגי משפחותיהם של חללים נוספים שנפלו בקרב, במבצע או בפעולות איבה וטרור, ונחשפים לציבור המוקיר את גבורת הנופלים הללו. פרט לכך אין בו חידוש ויש הסבורים שייעודו העיקרי הוא "להשתיק" "לטאטא מתחת לשטיח", להסתיר הסתייגויות ואכזבות כמו אלו של משפחת שליט.
8) נעם ואביבה שליט לא צריכים היו לייעץ לבנם יואל מה לעשות. יואל אדם עצמאי שפנה אלינו, אזרחי מדינת ישראל המזוהים ומזדהים עם ה"אומה" וערכיה.
9) בחירתו של יואל שליט נכונה וקונסטרוקטיבית. האקט של יואל שליט קורא בדחיפות ל"בדק-בית" של ערכינו כעם וכמדינה. נכונה גם הבחירה שלו להופיע בזירה הציבורית, ובדיוק במקום הנכון, בהר הרצל. בחירתו של יואל שליט קושרת את מצוקתו אל רקע ממלכתי-מקודש ויוצקת בו תוכן ציבורי חדש –
די לקלישאות! כן למחאה פרטית בעלת נגיעה ציבורית-לאומית!
10) אולי זו המשמעות והסימבוליקה שביקש יואל שליט לצקת לטקס? כדאי בהזדמנות זו לבדוק גם בכיוון הזה ולעשות חשבון נפש ציבורי. אולי בחירותו היא תחילתו של מהלך בריא - עידכון הסימבוליקה של טקס ממלכתי לאומי זה.
כשיחזרו חטופים, נראה אנשים שבורים גופנית ונפשית; סינוואר ימשיך להחזיק חלק מהחטופים ...
