"כל הסכם סופו לגווע"

את אבן הפינה לאיחוד האירופי ירה שר החוץ של צרפת דאז רובר שומאן בנאום שנשא במאי 1950 במעמד ייסוד "קהיליית הפחם והפלדה האירופית". מסגרת זו נועדה לחלץ את ייצור הפחם והפלדה ושיווקו ממרותם של אינטרסים לאומיים על-ידי הקמת רשות על-לאומית בעלת מוסדות פרלמנטריים וביצועיים שיכוונו את הפקת הפחם והפלדה ואת הסחר בהם על-פי אינטרסים כלל-אירופיים. בכך קיוו הוגי התוכנית, בן היתר, לסלק אבן נגף בולטת ביחסים הפנים-אירופיים, ובעיקר ביחסים שבין גרמניה לצרפת. הוגי התוכנית ובראשם שומאן הצהירו כי מסגרת על-לאומית זו תסלול נתיב אל אופקים חדשים של רמות איחוד גבוהות יותר בין מדינות אירופה ששיאן יהיה בגיבוש מסגרת פדרטיבית דוגמת זו של ארצות הברית.

אלא שמדינות אירופה לא הפכו לארצות הברית של אירופה, וככל שנתקרבו זו לזו מכוח הסכמים ואמנות והצהרות אהבה הדדיות כך הלכו והתרחקו זו מזו מתוך בעיות ומצוקות שהזמן גרמן. במלאת 61 שנים להצהרתו של רובר שומאן מגלה אירופה מידה רבה של העדר סולידריות יותר מאשר ההיפך מכך. אם לא הספיק המשבר הפיננסי כדי להוכיח למי שהיה צריך להוכיח שאינטרסים לאומיים תמיד יסיטו אל שולי החשיבות חזיונות של אירופה מאוחדת בא משבר לוב ותרם את שלו.

אות להעדר סולידריות אירופית על-רקע משבר זה הופיע כאשר גרמניה נמנעה מליטול חלק ביוזמה הצרפתית-בריטית נגד כוחות קדאפי. שחיקת הסכמי שנגן מהווה אות נוסף, עז וברור יותר: בשנת 1985 נחתמו בעיירה שנגן השוכנת במפגש הגבולות של לוכסמבורג, צרפת וגרמניה הסכמים המבטלים את ביקורת הגבולות בין מדינות אלו וכן הולנד ובלגיה. בהדרגה הצטרפו להסכמים אלו עוד מדינות אירופיות והיום חתומות עליו עשרים וחמש מדינות (לא כולן חברות באיחוד האירופי, ולא כל מדינות האיחוד) . ההסכמים קובעים כי אל להן למדינות החתומות לערוך ביקורת גבולות לבאים וליוצאים ביניהן אלא אם כן מתגלה "איום רציני על הסדר הציבורי" . שטף ההגירה מצפון אפריקה בעקבות התהפוכות בטוניסיה ובלוב גרם חרדה לכמה מהחתומות על הסכמי שנגן ובעיקר לצרפת שאליה מנסים לחדור פליטים שהגיעו לאיטליה דרך עיירת הנופש האיטלקית ונטימיליה הסמוכה לריביירה הצרפתית שם הם נעצרים על-ידי שוטרים צרפתים ונשלחים חזרה לאיטליה. זו מצדה טוענת כי ההגירה הצפון אפריקנית אל חופיה היא בעיה כלל-אירופית ולאו-דווקא איטלקית וכי שאר חברות האיחוד ובעיקר אלו החתומות על הסכמי שנגן חייבות ליטול חלק במשימת קליטת המהגרים הנסים מאזורי עימות, ואשר על כן, על-פי חוקי האיחוד האירופי אין להשיבם אל מקום מוצאם. איטליה מציידת את הנוחתים אל חופיה בניירות ארעיים שיאפשרו להם מעבר למדינות שנגן אחרות אך הללו מסרבות, בדרך כלל להכיר בניירות אלו. דנמרק, למשל, החתומה אף היא על ההסכמים עשתה זאת תוך הסתייגות מכמה סעיפים שלא היו לרוחה, וכיום היא נחשבת למדינה האירופית בעלת חוקי ההגירה הנוקשים ביותר.

גישת השלטונות הצרפתים, שהוסיפו בחודשיים האחרונים מאות פקידי ושוטרי הגירה בגבול עם איטליה, יצרה מיני משבר בין שתי המדינות, ועל כן נערכה פגישה בין סרקוזי לברלוסקוני במטרה למצוא פתרון לבעיה. שני המנהיגים שיגרו מכתב לנשיא האיחוד האירופי הרמן ואן רומפי בו הם מעבירים ביקורת על נוסח הסכמי שנגן. במקום הסעיף הקובע כי ביקורת גבולות היא לגיטימית רק כאשר מתגלה "איום רציני על הסדר הציבורי" מציעים שני המנהיגים כי גם במקרים של "קשיים יוצאים מן הכלל" תוסמכנה המדינות החתומות לבצע ביקורת גבולות. ניסוח כזה יתיר לצרפת לעצור שטף מהגרים אליה לא רק מצפון אפריקה אלא גם ממזרח אירופה ובעיקר מהגרים צוענים. אגב כך יצוין כי סרקוזי מתנגד לצרף להסכמי שנגן את רומניה ובולגריה, שתי חברות באיחוד האירופי, שאליהן הוא מתייחס כאל סוג של "מדינות נפל".

מכתב המנהיגים קורא תיגר גם על הנציבות האירופית אשר לאחרונה נטלה חירות לעצמה לפקח על יישום הסכמי שנגן. לדעתם אין להעניק סמכות זו לנציבות שהיא מוסד על-לאומי אלא למדינות החתומות עצמן, ובכך מגלים סרקוזי וברלוסקוני כי אין להם כל כוונה להניח למסגרת כלל-אירופית כלשהי לקדם מהלך שיביא לשחיקת ריבונותן. למעשה מבקשים מנהיגי שתי המדינות, שהן מן המייסדות את האיחוד האירופי, לבטל את הסכמי שנגן שהם מעמודי התווך של איחוד זה. על כגון זה אמר לאחרונה שר החוץ האיטלקי פרנקו פרטיני כי בידוע ש"כל הסכם סופו לגווע".

התפתחויות אלה הן על-רקע ירידת קרנם של המוסדות האירופיים בעיני החברה האזרחית ביבשת זו ועליית מכוחן של מפלגות הימין שהן מטבען בעלות עמדה יורוסקפטית. "גוויעת ההסכמים" הופכת, על כן, את חזונו של רובר שומאן לאוטופיה.