לא אחת נשמע ממבקר זה או אחר - קול מתנצל, מתבלבל, מבהיר, מסביר, מסתבך, ממישהו העוסק בביקורת - לרגל חג שכולו אופטימיות וטפיחה עצמית על השכם, חג של הישגים ושמחה על ההצלחה, וכאילו, ביקורת זו - מה היא עושה?!
אלא שאני איש ביקורת מטבעי הבסיסי, וביחד עם זאת אני אופטימי ללא תקנה, במיוחד לאור התממשות תחזיותיי לטובה במדינת ישראל, כמעט בכל תחום ובמהירות שאין לה תקדים בשום מקום אחר בתבל.
הביקורת אצלי היא חלק אינטגראלי מהעשייה ומהיצירה - ומשולבת בהן, ורק אם גם מרגישים את זה כך, יוצרים ביקורת שהיא גם בונה ומשפיעה לטובה.
אני מבקר את הביורוקרטיה השלטת במשרדי מנהל מקרקעי ישראל ובוועדות המקומיות לתכנון ולבנייה - ושואב מהעובדה כי זו (הביורוקרטיה) לא תגבר על התכנון והבניה ועל מערכת החוקים, שהם מהמתקדמים בעולם המערבי, ואף שהאכיפה מועטה וחלקית, מוטה ובת פניות - אני רואה צעידה בכיוון הנכון, לאורה של הביקורת בכל תחום מתחומי התכנון והבנייה.
הצעידה היא אומנם תוך מעידות ומעברי מכשולים - אך זה עובד.
במישור המקצועי, הביקורת באה לכלל מעשה פרודוקטיבי באמצעות השפעתה הישירה והברורה על התכנון והבנייה, דרך הפסיקה וטרום-פסיקה, וגם זה עובד.
הכוח לבקר ללא הפסקה, נשאב מהשגרה לתכנן וליצור - כל הזמן - כולל תכנון אקטיבי ואסרטיבי, אדריכלי והנדסי, כולל חידושים בהנדסה ואטרקטיביות באדריכלות.
כך, ורק כך, הביקורת יכולה להיות גם בונה, ובעלת תוכן עד כדי אפשרות ליישומה בפועל בכל עת ובכל נושא הנטען בה.
בשביל לשמוע הדהוד של תוכניות המטכ"ל ושל...
