דנציגר מסמן שש נקודות תורפה

לקצב הייתה טענת אליבי חזקה למדי: אם הוא וא' היו יחדיו, כיצד תוסבר העובדה ששוחחו בטלפון בדיוק באותו זמן? בא בית המשפט המחוזי ואמר: אולי האונס היה בשעה אחרת מזו שעליה סיפרה א', או אולי אפילו ביום אחר.

דנציגר אומר: א' לא נתנה שום אינדיקציה לאפשרות שהאונס התרחש במועד א'. להפך: היא נתנה סימנים דווקא במועד עליו דיברה. "קשה להלום מצב בו על יסוד הנחות של בית המשפט שלא נמצאה להן אחיזה (לפחות ככל שהדברים עולים מנימוקי בית המשפט בהכרעת הדין) בעדויות ובראיות שהובאו בפניו, ייקבע כי המבקש לא עזב את מקום האירוע בשעה 17:00".

ניסוח מפותל, שמשמעותו: לא ברור מהיכן נטל בית המשפט המחוזי את הקביעה, לפיה קצב יכול היה לאנוס את א' בשעה בה נקבע שעשה זאת. זוהי אמירה בהחלט בלתי שגרתית, ודאי בדיון על עיכוב ביצוע עונש.

גם כאן העלה קצב טענת אליבי, אשר נדחתה בידי המחוזי, ולפיה באותו מועד שהה בלשכתו וקיים פגישות. דנציגר קובע: ייתכן שהרישום ביומניהם של מי שהשתתפו באותן פגישות, ובמיוחד של מילגנרינג ממשרד התחבורה, מחזקים את טענת האליבי של קצב. "אף בעניין זה מצאתי כי טענות המבקש אינן משוללות יסוד לכאורה".

כדאי לציין, כי בערעורו דורש קצב לאפשר לעד אליבי נוסף להעיד בשיחת וידאו מארה"ב - בקשה שנדחתה בידי בית המשפט המחוזי. גם עובדה זו תצטרך להידון בפני המותב בערעור, וכפי שכבר אמרנו כאן, ייתכן מצב בו העליון יורה למחוזי לשמוע עד זה ולגבש בהתאם את פסק דינו.

ניתן לדבריו של דנציגר לדבר בעד עצמם: "אם יעלה בידי המבקש לשכנע את המותב שידון בערעורו כי טענות האליבי אותן העלה ביחס לשני אירועי האינוס בהם הורשע אינן משוללות יסוד, כי אז אל מול גירסתה של א' וממצאי המהימנות החיוביים שנקבעו לגביה, תעמודנה טענות אליבי שלכאורה יש בהן כדי להפריך את גרסתה של א' המבססת את ביצוע העבירות מושא האישום הראשון. או אז ייתכן שלא יהיה די בממצאי מהימנות חיוביים ביחס לא' ובממצאי מהימנות שליליים ביחס למבקש כדי לבסס את ההרשעה במעשי האינוס מושא האישום הראשון".

בית המשפט המחוזי הסתמך על דברים שאמרה א' לאנשים שונים בזמן אמת בנוגע למעשיו של קצב. אך דנציגר עומד במישרין על חולשתן של ראיות אלו: "תוכן אמרותיה של א' לאנשים אליהם פנתה בזמן אמת מצביע על גרעין משותף לפיו המבקש הטריד אותה מינית ו'שלח ידיים ארוכות' אך לא נזכרות בהן אמירות מפורשות של שימוש בכוח או אינוס". כך גם לגבי א"כ, אשר זומנה להעיד על השיטתיות במעשיו של קצב: גם עדות זו "אינה תומכת בשיטה של שימוש בכוח אלא בשיטה של שימוש בשררה וביחסי המרות בין המבקש לעובדות הכפופות למרותו".

דנציגר קובע, כי מן הראוי שבית המשפט העליון ישקול את האפשרות שבין קצב לבין א' התקיימו יחסים בהסכמה, או לכל היותר תוך ניצול מרות (עבירה שכבר התיישנה), למרות שקצב הכחיש זאת ורק סניגוריו העלו את האפשרות שכך אירע.

הוא אומר: "הקישור בין שקריו של המבקש לבין בחינת היתכנותה של טענת הגנה חלופית עשוי להסתבר בדיעבד כבעייתי לכאורה, זאת בהיקש מההלכה לפיה יש להיזהר מפני השתתת הרשעתו של נאשם על בסיס שקריו", קובע דנציגר. הוא מצטט בהסכמה את דברי הנשיא משה לנדוי: "עלינו לנהוג זהירות בהעמדת ההרשעה אף במקצת על כך, שהנאשם נתן הסבר אשר נמצא כוזב, פן ניכשל באחד הימים בהרשעת אדם חף מפשע".

מדוע המחוזי לא עשה זאת? "בית המשפט המחוזי החליט לדחות על הסף את האפשרות להיזקק לטענת הגנה חלופית משגרסתו הראשונית של המבקש קרסה ונמצאה שקרית, גם בשל העובדה כי המבקש עצמו לא העלה טענה חלופית זו אלא באי-כוחו הם שהעלו אותה". נכון שיש פסיקה ברוח זו של בית המשפט העליון, אומר דנציגר, אך יש גם פסיקה הפוכה. לפיכך, "החלטתו של בית המשפט המחוזי לדחות על הסף את טענתם החלופית של באי-כוח המבקש, טעונה ליבון נוסף על-ידי ערכאת הערעור ככל שהמותב שידון בערעור גופו יסבור כי יש להיזקק לה".

קצב הורשע גם במעשים מגונים ובהטרדה מינית, ולדעת דנציגר כאן סיכוייו אינם גבוהים במיוחד. אבל, וזהו אבל גדול, " דומה כי אם המבקש היה עומד לדין אך ורק בגין העבירות האחרונות כי אז יתכן שהעונש שהיה מושת עליו היה עונש מתון. בחינת 'מקרים דומים' שנדונו בפסיקה מעלה כי בגין העבירות מושא האישומים 4-2 נגזרים מזומנות עונשים שאינם כוללים מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח, הגם שיש מקרים בהם הושתו בגין עבירות דומות עונשי מאסר בפועל לריצוי מאחורי סורג ובריח".

יש לשוב ולסייג: דנציגר אינו השופט בערעור ותפקידו היה לבחון האם מדובר בערעור מופרך על פניו, או בטענות שיש להן סיכוי להתקבל. מכאן ועד לשינוי דרמטי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הדרך ארוכה. אבל אם הדבר יקרה, אין ספק שהצעד הראשון נעשה בידי דנציגר.