חופש העיתונות וביטחון לאומי

הניסוחים הנלוזים, שבהם עוטף אהוד ברק, שר האי-ביטחון שלנו, את מעשיו ואת אי-תפקודו, מדהימים אותי עשרות שנים. שמעתי בהערצה את לוליינותו המילולית בריאיון בקול ישראל בעקבות הפיאסקו במג'דל שמס. ברק עמד כצוק מול הסתערויות לא-רציניות של המראיין, שלא ניסה למוטט את מגדל הקלפים השקרי של השר.

זה הזכיר לי, שפרנקלין דילאנו רוזוולט, נשיא ארצות-הברית, נפטר באמצע מלחמת העולם השנייה. גנרל דאגלס מקארתור, מפקד זירת האוקיאנוס השקט, התראיין, ביוזמתו, כיוון שהכיר אישית את הנשיא, כשהיה מזכירו הצבאי של פד"ר במלחמת העולם הראשונה. שאל אותו המראיין מה דעתו על הנשיא המנוח, והגנרל אמר בשפתו המהוקצעת, "הנה מת אדם, שלא הוציא מלת אמת מפיו בחייו, אלא אם הכריחו אותו בכוח".

ואפילו מבקר המדינה, שבדק את הסאגה המדהימה על חברותיו, שהקים כדי להסתירן את פעילותו מהקהל, לא הצליח להבקיע את חומת המלים, ולהסביר כיצד הפך גנרל כושל למתגורר במגדלי פאר – כמו בכל רפובליקת בננות ממוצעת.

הסיפור של ברק – גם בדוח מבקר המדינה – כרוך בניסוחים מצוחצחים מאוד – לפי סגנונו של האיש, שהמיר עוד בשירותו הצבאי עשייה בקופירייטינג מתקדם, תוך צבירת הון בלתי מוסברת.
עכשיו נראה את מר טפלון מחלץ את עצמו מן האש. אם למבקר המדינה יהיה האומץ להעביר את ממצאיו למשטרה וליועץ המשפטי לממשלה, מצפה לרב-נכשל חוויה מתקנת, אך לא חדשה. פעם ניצל מר טפלון מכווייה קשה כיוון שחוקרי המשטרה הנפלאה שלנו שאלו אותו שאלות לא-לעניין. האם ימצא הפעם תחליף ליצחק הרצוג, הקשקשן הבלתי-נלאה, שנתקף אז בהתקף שתיקה.

כשלמדתי באוניברסיטה של טקסס, התווכחנו ללא-הרף, כצפוי, בסוגיות של אתיקה בתקשורת. אחד הדברים, שלא הבנתי לפני יותר משלושים שנה, היה הניכור העז בין האקדמיה והתקשורת האמריקניות לבין מערכת הביטחון. הניכור הזה בא לביטוי בפרשיות המפורסמות של אנשי CIA, שהחליטו להפוך את זיכרונותיהם לספרים, ולחשוף את עמיתיהם לשעבר – כמחאתם על הניהול הכושל של סוכנות הביון, לדעתם. חבריי לספסל הלימודים לא הבינו מדוע הזדעזעתי, כשדיברו באיבה על מספרי הצנזורה (כן! בארצות-הברית), שירדו על הספרים הללו.

מאז הנסיגה האמריקנית מוויטנאם ומדרום-מזרח אסיה, משמשים השמות ויקטור מארקֶטי, פראנק סְנֶפ ופיליפ אֶגי כמגדלורים בדיני תקשורת. לכן, דרך אגב, הופתעתי מאוד, שכשמדינת ישראל פעלה בשנות השמונים לאור חוות-דעת מטעה, וניסתה למנוע, בארצות-הברית, את פרסום ספרו של ויקטור אוסטרובסקי על ימיו ב"מוסד". כל תלמיד מתחיל לדיני תקשורת בארצות-הברית יגיד, שזה בלתי-אפשרי: שום בית משפט שפוי בארצות-הברית לא יאסור פרסום ספר כזה. ואכן, כך היה להוותנו – למרות שאת חוות-הדעת כתב מאן דהוא, משפטן ישראלי בכיר מאוד, יותר מעשר שנים אחרי שהותר לניו-יורק טיימס לפרסם את מסמכי הפנטגון.

לפני כמה חודשים פרסם לוטננט-קולונל אנתוני שייפר (Shaffer) את ספרו, Operation Dark Heart, על מבצעי מודיעין באפגניסטן. הספר אומנם לא צונזר, אך "יד נעלמה" משכה את כל עותקי מהדורתו הראשונה מחנויות הספרים האמריקניות. הקצין בדימוס הבין את הרמז, והוציא מהדורה שנייה, מצונזרת, של ספרו.

לכן, שמחתי לקרוא, שקצין בכיר בפנטגון ביקש בצורה יפה – כנהוג – מהתקשורת האמריקנית לא לפרסם שמות של צוות החיסול של בין לאדן, אם ייוודעו לה. כרגיל, מנסה הפנטגון לקיים מסכת יחסים הוגנת עם התקשורת, וגם בעזרתה הוא מסתיר לא רע את סודותיו – כיוון שהכלל החשוב ביותר ביחסי תקשורת-צבא בארצות-הברית הנה, שהצבא צריך לשמור על סודותיו, והתקשורת אינה צריכה לעשות זאת בשבילו ובמקומו.

זה נעשה מתוך הכרה הדדית באוטונומיה של שני הצדדים – כי רק כך יכולה התקשורת להיות כלב השמירה על הדמוקרטיה. אך גם מתוך אחריות, כיוון שלפעמים טועה הצבא, וחושף דברים בלתי-נחוצים. למשל, בתחילת 1991, ערב מלחמת המפרץ הראשונה, הובאו בטעות כתבים לסיור במפקדה הקדמית של קורפוס מוטס 18, שהייתה במקום מסוים מול מערב כווית. לו פרסמו העיתונים האמריקניים את מיקום המפקדה – היו יכולים העירקים ללמוד על כיוון המתקפה הצפויה עליהם.

כפי שאמר, עוד באמצע שנות החמישים, ג'ימס ראסל ויגינס, מי שהיה עורך ראשי בעיתון ואשינגטון פוסט: "יש להכיר, כי גם הממשלה החופשית ביותר בעולם תצטרך להטיל סודיות על מבצעים צבאיים בזמן מלחמה. חיי אזרחים יהיו המחיר של כישלון בעניין הזה ... אין מהלך, שאין בו סיכון. אם נסכן את החירות כדי להשיג ביטחון נסיים בלי שניהם; אם נסכן יותר מדי את הביטחון, נגיע לאותו אסון. זו הדילמה של דורנו".

תמהתי הרבה זמן למה זכה אביחי מנדלבליט, הפרקליט הצבאי הראשי, לכך, ששיפרו מאוד את תנאי פרישתו, והעלוהו על לא-עוול בכפו לדרגת אלוף. שהרי תקן הפצ"ר הוא תא"ל, וגם קצינים מבריקים וישרי-דרך, שמילאו את התפקיד לפניו, לא זכו להיות אלופים בתפקיד הזה, למרות שזה היה הופכם ליקירי סניף הבנק שלהם.

לגרסת סא"ל ((מיל.)) מוטי, אחד מידידיי, קידום בצבא זה רק עניין של עמו"ס – עיתוי, מזל וסוס נכון לרכוב עליו. לדעתי, חסר במשוואתו הנפלאה רכיב חיוני: אף חום. קראתי את הדיווח על הדוח השנתי של הפרקליטות הצבאית הראשית על מעלליה, ושוב לא הבנתי את ההצדקה לקיומה. במחשבה שנייה הבנתי למה צבאנו מסואב ולמה, להוותנו, איכותו לא תשתפר בעזרתה.

למרות כישלונותיו המרובים בשדות הקרב – מאז תש"ח – לא הודחו הרבה מפקדים בכירים בצבאנו. לא עושים זאת לחברים. למיטב זיכרוני, בכל התקופה הודחו בגין כישלונותיהם הקרביים רק שלושה אלופים ושלושה מח"טים – הנה החלק השני של התמונה המרה. ועל הסיאוב – כולל דיווחי שקר – בצה"ל כמעט שלא הודח אף בכיר. לכל איש יש שם, ולכל שם יש מישהו, שדאג לשבצו בתפקידו, ואוי לך אם תיגע בו לרעה.

לעומת זאת, מדיחים בארצות-הברית על ימין ועל שמאל כל מפקד בכיר, שסרח. כך, מכריחים את הגנרלים להשתפר, ומונעים את סיאוב הכוחות המזוינים. מצד שני – ישראל רחמנים בני רחמנים ... וכידוע, מי שמרחם על אכזרים, מתאכזר לבסוף לרחמנים – אפילו אם יחזור לביתו במכונית הפצ"ר עם ערמת זהובים רצינית על לא-עוול בכפו.

קצת באיחור, אך רציתי להגיד כמה דברים על התפרצותו של יואל שליט בטקס הדלקת המשואות. כבר הרבה זמן, שמשפחת שליט החליטה להתעלל במדינה, שלקחה בשבי. גלעד אינו השבוי/נעדר היחיד שלנו, ומה שמרשה לעצמה משפחת שליט עבר מזמן את גבולות הטעם הטוב. איני חושב, שהטיפול בפרשה היה נכון – מראשיתו. זו המסורת במערכת הביטחון הכושלת והמסואבת שלנו.

למרות השטויות, שאנחנו מספרים לעצמנו, כדי להבריח את השדים, מערכת הביטחון אינה יודעת איפה נעדרינו (ויש לנו עשרה נעדרים – מקרב סולטן יעקוב, שבו איבד אהוד ברק כמה חיילים, לא דאג לחלצם, ועד היום לא מצאו אותם, דרך רון ארד ועד לגלעד שליט). הניסיון הישראלי עם השבויים ועם הנעדרים (עיינו בערכים הר דב, לבנון 2, אך בעיקר בערך עסקת ג'יבריל) מלמד, שהממשלה מוכנעת בידי משפחות חסרות-אחריות, משתוללות והיסטריות, ומוכנה לשלם מחירים יקרים גם עבור גוויות חיילינו.

הדיון בשבויים ובנעדרים צריך להיות מנותק מרגשות. באחד הרגעים היותר קריטיים בעת חטיפת המטוס לאנטבה, התפרץ אב של אחת החטופות, בכיר לשעבר במערכת הביטחון, והטיח בראש הממשלה יצחק רבין את כל כעסו ואת כל פחדיו. לפי המסופר, הבכיר לשעבר דרש, שבתו וחתנו ישוחררו בכל מחיר, כיוון שתרם הרבה מאוד לביטחון ישראל.

לבי עם האב, אך החלטות מדיניות אין מקבלים עם הלב. לכן, רצוי להפריד לחלוטין בין מקבלי ההחלטות לבין משפחות השבויים. אבל אצלנו כולם מגיעים מהר מדי לראש הפירמידה, ועוקפים את כל החסמים, שיש להם חשיבות רבה במקרים כאלה.

דבר נוסף, המדינה, שגייסה את שליט להיות חייל בצבאה, רשאית לומר לו, שימשיך לשרתה כשבוי – כי זה משרת את הביטחון הלאומי של כל אזרחי ישראל. וכידוע, פדיון שבויים הוא מצווה גדולה, אך חכמינו סייגו אותה, וקבעו במפורש – לא בכל מחיר.

ושאלה אחרונה: מדוע להאשים רק את ממשלת ישראל? מדוע אין נשמע קולה של משפחת שליט בהאשמת חמא"ס בכליאת בנה (שהוא חייל שבוי ולא חטוף) בתנאים בלתי-מקובלים?!

שישית מהמרצים באוניברסיטאות אמריקניות קיבלו את תואריהם בישראל – טוען מאמר על זליגת המוחות מארצנו, שפרסם תומר זלצר בעיתון כלכליסט.

גם אם הנתון אינו מדויק, הוא מאפיין את המצב החמור: בכירי הסגל האקדמי הישראלי נמשכים להצעות מפתות, שמשגרת האקדמיה האמריקנית, למרות מצבה הכלכלי הרעוע, ונוטשים את המדינה. רואים זאת היטב באוניברסיטאות הישראליות.

לכאורה, אין במאמר חדשות רבות, אלא תמונה מפורטת ועצובה למדי של מצבנו. למרות הכתוב במאמר, יש בכל האוניברסיטאות בארץ ניסיון ללכת לקראת דוקטורנטים מצטיינים, שזוכים למלגות נדיבות (בנוסח ישראל, כמובן), שמאפשרות להם השגה קלה יותר של התואר השלישי. אז, הם עומדים מול שוקת שבורה, כיוון שכמעט שאין תקנים פנויים להוראה ולמחקר באוניברסיטאות, ורוב המכללות מעסיקות מרצים בתנאי שעבוד מחפירים.

כך נראית מעצמת-ההיי-טק-בעיני-עצמה בתחילת העשור השני למאה ה-21 – כמאה שנה אחרי שהוקם הטכניון בחיפה: האקדמיה הישראלית דועכת. לעומת זאת, כל מי שמגיע לארצות-הברית נתקל בזליגת המוחות: מאות האקדמאים הבכירים הישראלים, שמסתובבים שם בשבתון, במשרה חלקית, או ביותר. הדבר נכון במדעים הרכים, אך חמור בהרבה במדעי הטבע, שבהם נדרשת גם תשתית יקרה מאוד למעבדות.

אם תוסיפו לזה את הרמה המתדרדרת של החינוך היסודי (כנצפה במבחני ההישגים) ושל החינוך התיכוני (רק מחצית מהתלמידים זכאים לתעודת בגרות, למרות הורדה דראסטית ברמת הדרישות, שהפכה את הבחינות לבדיחה; ולמרות זאת, נכשלים בהן רבים, כמעט רוב התלמידים) – אנחנו דוהרים על מדרון חלקלק מאוד. גם אם נותרו עדיין כמה איי מצוינות – זה פרפור אחרון של האקדמיה הישראלית, שמעיד, כי פעם הייתה בריאה וחיונית.

כשהקימו את גלי צה"ל – בניגוד לחוק ובניגוד לכל כללי המינהל התקין – הייתה ישראל דמוֹקרטוּרה, כפי שהגדיר זאת המשורר יונתן רטוש – במצב ביניים בין דמוקרטיה לדיקטטורה. הרבה שרידים מהעידן הבולשוויקי של המדינה עדיין חיים ובועטים. אחד מהמיותרים בהם הוא מפקדת קצין חינוך ראשי בצה"ל, שעוסקת בפוליטיזציה של הצבא (ובמקרה – כמובן, רק במקרה – משרתת את הצרכים של המיעוט הפוסט-ציוני), וגם מפעילה תחנת רדיו שמאלנית קיצונית. הכל על חשבוננו.

מאז ומתמיד היו מרבית שידורי גלי צה"ל – כולל עיסוק בפוליטיקה והבעת דעות פוליטיות – בעניינים אזרחיים לחלוטין. זאת, למרות שהיא מתקיימת על חשבון תקציב הביטחון, ולכאורה הנה יחידה צבאית, שחיילים ואזרחים עובדי צה"ל מפעילים אותה, בחסות חיל החינוך של צה"ל.

גל"ץ גם משדרת פרסומות ועוד כל מיני מעשים טובים, שיחידה צבאית אינה רשאית לעשות – כיוון שאין כמעט מי שמפקח עליה – לא במשרד הביטחון, לא בצה"ל ולא ברשות השידור.

בהזדמנות פז, שהודיעו על הכוונה לאתר מפקד חדש לתחנה, אולי כדאי למצוא גם מי שיפריט את התחנה במהירות, סוף-סוף. במדינה, שמתיימרת להיות דמוקרטית, אסור, שלצבא תהיה תחנת שידור, שבה ישדר חוות-דעת פוליטיות לציבור האזרחי. דרך אגב, תחנות צבאיות בעולם הדמוקרטי משדרות אך ורק לחיילים במחנות הצבא – דבר עוד יותר אפשרי טכנית כיום. מצד שני, אם תופרט התחנה, איפה ישרתו בנותיה של העלית הישראלית ובניה קל"ב?!