הפוליטיקה מאחורי מעבר רפיח

שלטונות מצרים הודיעו (25.5.11) על החלטתם לפתוח מיום שבת (28.5.11) את מעבר הגבול עם רצועת עזה באופן קבוע שישה ימים בשבוע (למעט ימי שישי, חגים וימי שבתון). סוכנות הידיעות המצרית הרשמית מסרה, כי פתיחת מעבר רפיח מתבצעת במסגרת המאמצים המצריים להביא לסיום מצב הפילוג בזירה הפלשתינית ולקדם את הפיוס הלאומי.

מעבר חופשי של תושבים פלשתינים במעבר רפיח

בהתאם למדיניות החדשה יינתנו הקלות משמעותיות על מעבר פלשתינים משטח רצועת עזה למצרים בכל המעברים היבשתיים והאוויריים, והתושבים הפלשתינים לא יידרשו לקבל אשרת מעבר, אלא להציג דרכונים ברי תוקף, תעודות זהות פלשתיניות ואשרת כניסה לשישה חודשים למדינה שלישית אם בכוונתם לנסוע אליה. על-פי ההודעה המצרית, ההקלות חלות על גברים מתחת לגיל 18 או למעלה מגיל 40, סטודנטים הבאים ללמוד באוניברסיטאות במצרים, חולים המגיעים לטיפול רפואי וילדים הבאים עם הוריהם.

השינוי במדיניות מצרים חל לאחר נפילתו של מובארק בחודש פברואר בעקבות האינתיפאדה הפנימית נגד משטרו, ותפיסת השלטון בידי הצבא המצרי כשלב ביניים לקראת עריכת תיקון החוקה ועריכת בחירות חדשות לפרלמנט ולנשיאות. בכירים בשלטון המצרי חזרו הבהירו, כי בכוונתם לפתוח את מעבר רפיח באופן רשמי וקבוע ולהקל על מעבר התושבים הפלשתינים.

יותר מ-162 אלף עברו במעבר רפיח ב-2010 אל ומרצועת עזה ה"נצורה"

מאז תפיסת השלטון ברצועת עזה ע"י חמאס (ינואר 2006) היה מעבר רפיח פתוח לסירוגין באופן "בלתי רשמי". המעבר בקבוצות גדולות הוסדר במספר מועדים במהלך השנה, ובמקביל נפתח המעבר כמעט מדי יום "באופן חריג" כדי לאפשר מעבר פלשתינים, שליחת חולים ופצועים לטיפול רפואי וכניסת אזרחים או משלחות מחו"ל. פעילי חמאס, וארגוני טרור נוספים, שנפצעו בפיגועי טרור, בלחימה נגד כוחות צה"ל או ב"תאונות עבודה" קיבלו אישור מעבר מיידי למצרים לצורך טיפול רפואי.

ב-1 ביוני 2010, מיד לאחר תקרית המשט הטורקי, הורה הנשיא מובארק לפתוח את מעבר רפיח באופן קבוע ללא הגבלת זמן. להלן נתונים על מעבר אנשים מרצועת עזה ואליה דרך מעבר רפיח הייתה בשנים 2006-10:

ינואר - יוני 2006 (עד חטיפת החייל גלעד שליט) - 38,805 אנשים (הנתון כולל את היוצאים והבאים).

יולי 2006 - יוני 2007 (עד מועד ההפיכה הצבאית של חמאס ברצועת עזה) - 142,000 אנשים (75,000 יצאו ו- 67,000 נכנסו).

יולי 2007 - יוני 2008 (עד כניסתה לתוקף של הפסקת האש בין ישראל לחמאס) - 5,537.

יולי 2008 - יוני 2009 - 31,900 אנשים.

שנת 2009 - 63,480 אנשים.

שנת 2010 - 162 אלף איש, מהם 82,942 יצאו את רצועת עזה מצרים ו- 79,118 נכנסו לרצועת עזה ממצרים.

שנת 2011 - בין פברואר ל-23 במאי עברו 34,403 איש במעבר רפיח בשני הכיוונים.

חמאס מברך על השינוי במדיניות מצרים ודורש גם מעבר סחורות

תנועת חמאס, והממשלה הפלשתינית של חמאס ברצועת עזה, ברכו על ההחלטה של שלטונות מצרים לפתוח את מעבר רפיח. בהודעה שפרסמה תנועת חמאס נאמר, כי "ההחלטה מבטאת את רוח המהפכה המצרית, שרוח הערביות פועמת בה, ומשקפת ומשקפת את עומק יחסי האחווה בין העם הפלשתיני והעם המצרי, אשר החל להשיב את תפקידו המקורי בנוגע לבעיה הפלשתינית.” בהודעה צוין, עוד כי בחמאס "רואים בהחלטה הזו יוזמה מצרית אמיצה לשבור את המצור מעל רצועת עזה.” טאהר אל-נונו, דובר ממשלת חמאס, אמר כי הצעדים החדשים ייושמו בכל שדות התעופה של מצרים ולא רק במעבר רפיח והביע תקווה כי בעתיד יתאפשר להעביר סחורות דרך מעבר רפיח.

מחמוד אל-זהאר, שר החוץ בממשלת חמאס וחבר הלשכה המדינית של התנועה, שיבח אף הוא את המדיניות המצרית החדשה. במסיבת עיתונאים במטה האחים המוסלמים באיסמאעיליה (25.5.11) אמר זהאר, כי " באמצעות המהפכה העם המצרי הוכיח לעולם כולו את יכולתו לחסל את העוול ולהשיב את הכבוד של האומה ומשם הדרך לשחרור פלשתיני מהאויב הציוני... פלשתין תשוחרר בזרועות הצעירים של עולם הערבי והאיסלאמי בזמן הקרוב ביותר.” זהאר ציין עוד, כי הבעיה הפלשתינית מחזקת את ההתקרבות בין המוסלמים בעולם והיא מביאה לסידור מחדש של הקלפים בעת בה מתחזקת מגמת ההתעוררות האיסלאמית.

שבועות אחדים קודם לאישור קווי המדיניות המצרית החדשה הסביר מנהל רשות המעברים והגבולות בממשלת חמאס, חאתם עווידה, את חשיבות פתיחתו של מעבר רפיח עבור הפלשתינים בנוסף להקלות על מעבר אנשים בשני הכיוונים. לדברי עווידה, "היקף הסחר הנכפה על רצועת עזה עם הצד הישראלי עולה על מיליארד ושבע מאות מיליון דולר מדי שנה והטוב ביותר שיהיה סחר עם מדינות ערביות ואיסלאמית במקום עם הכיבוש".

חמאס דורש באופן עקבי ממצרים להסדיר את המעבר ברפיח ללא כל מגבלות על תנועת אנשים וסחורות בדומה למעברים הקיימים בין מדינות. ההתנגדות החד-משמעית של חמאס ליישם את הסכם המעברים מ-2005 (תוכנית ההינתקות) שפג לאחר שנה ואשר העניק לישראל תפקיד של פיקוח מרחוק על המעבר הביאה את מצרים לאמץ את העיקרון של "לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה" בסוגיית רפיח.

גם מצרים "מאוהבת” ב"כיבוש הישראלי" של רצועת עזה
מצרים המשיכה לסייע לפלשתינים ולממשלת חמאס באמצעות פתיחה של מעבר רפיח למעבר תושבים, פעילי ומנהיגי חמאס ומשלחות סיוע מחו"ל, אם כי תחת מגבלות ותיאום מוקדם ותחת ההגדרה של פתיחה "בלתי רשמית" או "חריגה". במקביל, העלימה מצרים עין, ממערך המנהרות העצום דרכו מיובאות סחורות לרצועת עזה דרך מצרים בהיקף של מאות מיליוני דולרים בשנה (נכון ל-2010). הצעדים שנקטו שלטונות מצרים נגד המנהרות היו מוגבלים בהיקפם ולא מנעו את פעילות מאות המנהרות שפתחיהן גלויים לעין בצד הפלשתיני ואשר היוו עורק כלכלי חשוב לכלכלה הפלשתינית. מידת הפתיחות של מצרים בנוגע לתנועה במעבר רפיח ובמנהרות שימשה בידי מצרים גם מנוף לחץ על ממשלת חמאס.

במישור המדיני הציגה מצרים דבקות מוחלטת בהסכם המעברים מ-2005 ובתפקיד הישראלי בו, בניגוד מוחלט לעמדת חמאס, מתוך מטרה להשתמש בו כאמתלה לטענתה, כי ישראל נותרה "כוח כובש" של רצועת עזה גם לאחר ההינתקות. גורמים מצרים בכירים חזרו והבהירו ברוח זו את האינטרס המצרי והפעילו לחץ כבד על חמאס לקבל את העמדה המצרית ולשחק את המשחק המדיני על-מנת שלא לאפשר לישראל להתחמק מ"אחריותה" ל"המשך הכיבוש" של רצועת עזה, למרות שהיא התנתקה מהרצועה ב-2005.

זו הייתה אחת הסיבות העיקריות לתפקיד המרכזי שמילאה מצרים בשנים האחרונות בניסיון לקרב בין פתח וחמאס ולהביא את שני הצדדים להסכם פיוס שייצור רושם של שלטון פלשתיני מאוחד באיו"ש ובעזה. מצרים הבינה, כי שלטון חמאס שהתבסס ברצועת עזה העוין את הרשות הפלשתינית ברמאללה מקבע את מעמדה המדיני העצמאי של הרצועה ומשרת בראייתה את האינטרס הישראלי להעביר את האחריות ברצועת עזה לידי מצרים.

ח'אלד משעל: על ישראל "הכובשת" להמשיך לספק צרכיה של עזה

חמאס הפנים היטב את המסרים המצריים והוא נעתר ללכת בדרכה של מצרים ולספק את מראית העין הדרושה כדי לשמר את "הכיבוש הישראלי" ברצועת עזה. שעות אחדות לאחר חתימת הסכם הפיוס בקהיר בין פתח לחמאס (27.4.11) התראיין מנהיג חמאס, ח'אלד משעל לערוץ הטלוויזיהdreams.tv המצרי והסביר בין היתר את עמדת חמאס בנוגע למעבר רפיח ול"כיבוש הישראלי". להלן ציטוט מדבריו של משעל:

"עזה היא תחת האחריות של ישראל מבחינה מדינית וחוקית. כאשר אנו מדברים על פתיחת מעבר רפיח ועל קיומה של תנועה כלכלית וסחר גומלין [אנו מתכוונים ש]ירוויח מהן היצרן המצרי והסוחר המצרי וירוויח מהן גם תושב עזה הצרכן או הנזקק.

"דבר זה אין משמעותו שאנו נטיל על מצרים את האחריות הכלכלית או המדינית על עזה, אבל אנו לא רוצים שהכלכלה שלנו תהיה קשורה כולה לכלכלה הישראלית, אלא תוסדר במסגרת חוקים, כפי שמצרים סוחרת עם סודן, לוב ועם מדינות השכנות...

"מעבר רפיח הוא הבסיס. אנו רוצים לפתוח אותו בדרך חוקית ותקינה שתבטיח את האינטרסים של מצרים וביטחון מצרים. אנו מכבדים את החוקים המצריים ואין מחלוקת על כך... אם יפתחו המעברים לא יהיה צורך במנהרות, בוודאות... אנו רוצים לסגור אותן, אך רוצים להבטיח את עורק החיים הטבעיים עם מצרים.

"אנו עדיין נדרוש מישראל, דרך ששת המעברים מעזה לישות הציונית, ונמשיך לתבוע ממנה שתמשיך לספק את כל צרכי רצועת עזה, שכן ישראל היא זו שנושאת באחריות [לרצועת עזה]... לא יתכן שנגרום לישראל תתחמק מהאחריות שלה ותעביר את הנטל [של רצועת עזה] למצרים או לירדן. ירדן היא ירדן ולעולם לא תהיה מולדת חלופית ומצרים היא מצרים וסיני היא סיני ולעולם לא יהיו אדמה של העם הפלשתיני.”

ישראל צריכה לשקול הפרדה מדינית מוחלטת גם באיו"ש

מצרים וחמאס נוקטות אפוא מהלך מדיני מתואם שנועד להמשיך לסבך את ישראל בכיבוש שאינו קיים בפועל של רצועת עזה ולהטיל עליה אחריות לספק את צרכי התושבים ורווחתם מתוקף "אחריותה" המשפטית כביכול. חמאס, שהתגאה ב"שחרור" רצועת עזה מידי ישראל וחותר במוצהר ובמעשים לשחרר את שאר פלשתין, שואף באופן פרדוקסלי לשמר את "הכיבוש הישראלי" על רצועת עזה.

האינטרס הישראלי המובהק הינו הינתקות מוחלטת מרצועת עזה הנשלטת בידי ארגון טרור איסלאמי, המעניק חסות לארגוני טרור אחרים. אל לה לישראל ליפול למלכודת המדינית של מצרים וחמאס וראוי לשקול את הרחבת מדיניות ההפרדה המדינית המלאה גם באיו"ש, כולל בהקשר הירדני, אם וכאשר תקבל פלשתין הכרה כמדינה ע"י האו"ם.