אנכרוניזם פתטי

השבועות האחרונים מלאים בימים לאומיים - הזדמנות לדיון ציבורי באשר לעבר, להווה ולעתיד של המדינה. הדיון משקף את הפערים התרבותיים והאידיאולוגיים בחברה. בשגרת הקיץ המכהה את חושיהם של רוב החיים בציון, מגיח לו משום מקום "יום ירושלים" - אנכרוניזם גרוטסקי של השיח הפוליטי המתקיים בישראל ביחס לשאלה הפלסטינית. אין כ"יום ירושלים" כדי להמחיש את מה שדורון רוזנבלום הגדיר פעם "הלג' בן שלושים השנה שבו המתנחלים חיים ביחס לשאר החברה הישראלית". בשיא - "מצעד הדגלים" - צועדים רבבות בני "הציונות הדתית", על סעיפיה ממזרח וממערב לקו הירוק, מאובטחים בידי אלפי שוטרים, ברחובות ירושלים המזרחית, שבה חיים יותר מ-270,000 פלסטינים.

מה שהתחיל כהחלטה של הרבנות הראשית, בשלהי שנת 1967, כ"יום הודיה לקדוש ברוך הוא על הניסים שקרו באותו יום ועל שחרורה של ירושלים", גובה בהחלטת ממשלה מ-12.5.1968, שבה נקבע כ"ח באייר כיום חגה של ירושלים, "המסמל את הקשר ההיסטורי המיוחד של העם היהודי לעיר". 12 שנים מאוחר יותר, ב-1980, "חוק יסוד ירושלים" הגדיר את מעמד העיר, ואת הצורך ברוב מיוחד לשינויים בגבולותיה המוניציפליים של העיר (ששטחם כמעט שולש, מ-38,000 דונם ל-110,000, שבועות ספורים לאחר תום המלחמה). 30 שנים אחר-כך, ב-1998, "חוק יום ירושלים" הגדיר את היום כ"יום חג לאומי". בדברי ההסבר כתב יוזמו, ח"כ דאז חנן פורת: "עם מלאת 30 שנה לשיחרורה ולאיחודה מחדש של ירושלים בירת ישראל, יש מקום להציג זאת באופן ממלכתי כיום חג לאומי. את מהות ירושלים, רום התקוות ופסגת השאיפות, שאותה אנו מעלים על ראש שמחתנו, יש לציין ולייחד ביום המסמל את מרכזיותה בחיי עם ישראל אשר שב לארצו, הקים את מדינתו והכריז על ירושלים כבירתו הנצחית".

כדי לשמר מציאות מדומיינת של "עיר מאוחדת”, שלא רק חלק ניכר מאזרחי המדינה חש כלפיה ניכור, אלא גם רוב תושבי העיר היהודים אינם מכירים את רבעיה הפלסטיניים, מדינת ישראל מפעילה אמצעי נישול ודיכוי ההולכים והופכים לדורסניים יותר. אחד משיאי הגרוטסקה הטרגית נרשם דווקא בשבוע האחרון, כאשר משטרת ישראל עצרה ילד בן 7 בחשד של זריקת אבנים. גם שיא זה של התבזות עצמית יישבר בוודאי ובקרוב, שכן זהו המחיר של המשך המדיניות הישראלית בירושלים בפרט, ובגדה המערבית (שירושלים המזרחית היא חלק ממנה) בכלל. זהו המחיר שמשלמת כל חברה המדכאת חברה אחרת לאורך שנים, עד שהריקבון הפושה בה מכריע אותה.

מדיניות ההדרה והנישול של הפלסטינים בירושלים עוסקת בדילול אוכלוסייה ובניתוקה מהגדה, בחנק תכנוני המשלב הריסות בתים וזריקת משפחות שלמות מבתיהן, לטובת עמותות מתנחלים. מאחורי העמותות עומדת מדינה שלמה, על שלל מנגנוניה ורשויותיה, ובכללם מערכת המשפט, המגבה מדיניות ממשלתית וחקיקתית מפלה וגזענית.

ביוני 1867, מאה שנים לפני שירושלים "אוחדה", החל מסעו בארץ הקודש (עם קבוצת צליינים) של העיתונאי הצעיר מרק טווין. ב-1869 הוא פרסם את ספרו "מסע תענוגות בארץ הקודש", ובו כתב גם על ירושלים: "...מצורעים, נכים, סומים ומטורפים מסתערים עליך מכל עבר... ירושלים עיר קודרת, שוממה וחסרת חיים. לא אחפוץ לחיות בה". לקורא היום לא נותר אלא לתהות עד כמה תרמו 44 השנים האחרונות של "איחוד העיר” לשיפור מציאות זו.