ירושלים רבתי - פִּתרון כלכלי ומדיני

תמו חגיגות יום שחרור ירושלים, ועתה לא נותר אלא לממש את חיזוק הריבונות היהודית בירושלים וסביבותיה, על-ידי ביצוע תוכנית ירושלים-רבתי שעוצבה על-ידי החטיבה להתיישבות ומשרד הבינוי בתחילת שנות השמונים. ועידת ירושלים רבתי, אותה ניהלו אריה הס וסנדרה רג'ואן, שננעלה ערב יום ירושלים, עשויה להיות יריית הפתיחה להתחלת הביצוע המסיבי של התוכנית שתאפשר יישובם של עוד מיליון יהודים בעיקר ביישובים עוטפי ירושלים ועוד שני מיליון בשאר שטחי יהודה ושומרון, על אדמות מדינה בלבד, במימון פרטי, כאשר המדינה תשקיע השקעה זעומה יחסית, בתשתית התחבורה בלבד; בעוד שהתועלת הכלכלית והמדינית שתופק מביצוע מדיניות זו - לא תסולא מפז.

תוכנית ירושלים רבתי מציעה לאכלס את היישובים מצפון לירושלים: גוש גבעון - גבעון, גבעון החדשה, גבעת זאב, עטרות, נווה יעקב ב' (פסגת זאב), כוכב יעקב, פסגות, הר אדר, גוש דולב, נילי, נעלה. ממזרח: גוש אדומים (מעלה אדומים, כפר אדומים, אלון, נופי פרת, מצפה יריחו), ענתות, אדם, מעלה מכמש, נווה אדומים (קידר), עובדייה-מר-סבא. מדרום: סביבות גוש עציון: תקוע, נוקדים, כפר אלדד, בת עיין, כרמי צור.

הרעיון המרכזי היה בזמנו - ליישב ביהודה ובשומרון 40 אחוז מהיהודים שישבו בין חדרה לגדרה (המהווים 80 אחוז מאוכלוסיית המדינה), ולהשקיע כסף ציבורי רק כדי לתקוע יתד ראשונה בכל יישוב: 20 קרוואנים, פריצת דרך כורכר, חשמל על-ידי גנראטורים, מיכלי מים, סיוע במימון עד ביסוס. אחר-כך, כשתוקם התשתית התחבורתית שתפורט להלן, תממן את כל השאר היוזמה הפרטית.

צוות התכנון של החטיבה להתיישבות ומשרד הבינוי הכין סקר קרקעות מקיף של כל אזורי יהודה ושומרון. הסקר העלה כי המאגר הפוטנציאלי התכנוני של אדמות מדינה מאפשר יישובם של עוד מיליון יהודים בירושלים רבתי, ועוד שני מיליון יהודים בשאר אזורי יהודה ושומרון, וזאת מבלי שיהיה צורך להפקיע אדמות פרטיות ומבלי להקים יישובים חדשים מעבר ל-112 היישובים שהוקמו. לכולם היה מקום ביישובים על-פי תוכניות המיתאר שאושרו להם על-ידי ועדות התכנון והבנייה.

אבל היוזמה הפרטית לא הייתה יכולה להסתכן במשיכת קונים למקומות שהתשתית התחבורתית לא איפשרה להגיע אליהם במהירות ובקלות. ממשלות ישראל לא ביצעו את התוכנית הכוללת שחייבה כביש אורך אחד על גב ההר שיימשך מאילת בדרום עד קריית שמונה ומטולה בצפון, אוטוסטראדה של שלושה מסלולים מכל צד, עם גשרים ומנהרות, כמו בכל ארץ מודרנית; ובנוסף - שלוש-ארבע אוטוסטראדות לרוחב, מהים לירדן, כביש טבעת סביב ירושלים וכביש טבעת גדול יותר סביב ירושלים רבתי.

זה היה פותר את בעיית התעסוקה והאיכלוס גם בפריפריה הצפונית והדרומית, משם היה ניתן להגיע מבאר שבע ומקריית שמונה לירושלים-רבתי ולגוש דן תוך חצי-שעה - שעה, ומבקעת הירדן לגוש דן - תוך 20 דקות, לאחר סיום התשתית התחבורתית.

אם התוכנית הייתה מתבצעת, היו נוהרים לירושלים רבתי בפרט וליהודה ולשומרון בכלל רבבות יהודים, מחירי הדיור היו יורדים באורח דרסטי, והתעסוקה הייתה מלאה.

בכל מדינה מודרנית נורמלית בעולם יש דרכי אורך ורוחב כאלה, אבל בישראל - אפילו כביש 443 לא נסלל עד כה כאוטוסטראדה ראשית בין ירושלים לתל אביב; שלא לדבר על הרכבת.

עדיין לא מאוחר

תשאלו - איך זה שממשלות הליכוד ששלטו כאן בערך 20 שנה לא ביצעו את זה? במיוחד בשנות השמונים והתשעים, כשזה היה קל יותר? התשובה היא, שהליכוד מעולם לא שלט במדינה באמת. הוא הגיע לשלטון בהרגשה שקיבל אותו בחסד ולא בזכות. השלטון בפועל נשאר בידי פקידים שמונו פוליטית על-ידי תנועות השמאל ששלטו במשך 60 שנה (גם לפני קום המדינה) בגלל קשרים וקישורים ולא כישורים. פקידים אלה, שידם מונחת על ברזי המשאבים התקציביים והאנושיים, המשיכו את מדיניות השמאל כדי לשמור על משרותיהם. זה נמשך בפועל גם עתה. גם היום ממשיכים במדיניות השמאל, כי בפועל השלטון לא התחלף. הליכוד שולט רק בדיבורים ועל הנייר.

ועדיין זה לא מאוחר מדי. אם הנהגת הליכוד הייתה מקבלת החלטה ותופסת את השלטון בפועל, גם היום אפשר לבצע בלי בעיה לפחות את תוכנית הכבישים, ואז תבוא היוזמה הפרטית ותממן את השאר. ההשקעה הזו תביא רווחים עצומים לכלכלת ישראל, שלא לדבר על הביטחון ומדיניות החוץ.

אולי עכשיו, לאחר ועידת ירושלים רבתי, תתחיל הממשלה לבצע. בשקט, בלי דיבורים. זה אפשרי ויש רק לקוות שזה יבוצע במהירות. כי הזמן בעניין הזה לא פועל לטובתנו.