מהלך אמיץ

לקראת ראש השנה הקרוב (ספטמבר בלע"ז) הולכת ונצברת מסה קריטית של קריאות לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לעשות "מהלך אמיץ". שר הביטחון קורא לממשלת ישראל ללכת ל"מהלך אמיץ". ראשי האופוזיציה מקטנם ועד גדולם קוראים לו ללכת ל"מהלך אמיץ". התקשורת קוראת לו בקול ענות גבורה לבצע "מהלך אמיץ". כיוון שאני מטבעי חוקר ודורש, החלטתי לבצע את המחקר הפשוט ביותר, והמתוחכם ביותר: חיפוש גוגל, ולראות מה יצא.

אפריל 2011 "... השאיפה היא לגרום לסוג של גל, שאולי יביא בסופו של דבר את נתניהו לעשות מהלך אמיץ ולהביא לשחרורו של גלעד...".

אפריל 2011 "... הטיפול היחיד בו יוכל להיעשות באמצעות מהלך מדיני. אם נתניהו מוכן להוביל מהלך אמיץ לקראת הסכם קבע שיסגור את כל הקצוות ויסיים את כל התביעות".

"אם נותרו עוד במזרח התיכון שיירי תקווה מברק אובמה, הם התפוגגו כלא היו; אם היו מי שעוד ציפו שבנימין נתניהו יוביל מהלך אמיץ, עכשיו גם הם יודעים שטעו (והטעו)".

אפריל 2011 "... האם לרפובליקאים, על-מנת שבפתח שנת בחירות בארצות הברית יכפו מהלך... נתניהו נטל על עצמו משימה קשה ומורכבת. נאומו חייב להיות אמיץ, בהיר ומשכנע...

"נתניהו קיבל באומץ את עקרונות אוסלו, יצא מחברון וחתם על הסכם וואי, וברק יצא מלבנון והציע מתווה אמיץ להסדר הסופי עם העם הפלשתיני... שניהם מודעים לסכנות: ברק מתאר נכון, כהרגלו, צונאמי מדיני שצפוי לנו, אך מתקשה ליישם מהלך פורץ דרך... ראש הממשלה ושר הביטחון יודעים היום יותר מאי-פעם, כי לא יצליחו להזיז במילימטר את...".

וכולי וכולי וכולי.

לעזאזל המחיר

שבע שנים של כתיבה פובליציסטית, ותצפית קריאה ולימוד הכרוכים בכך, לימדו אותי עיקרון אחד חשוב בתחום הבעת הדעה בתקשורת הכללית - עיקרון 1984: הדיבור בשיחדש, כלומר בלשון ההיפוך. כך, יפה היא מכוערת, עדינה היא גסה, מומחה הוא בור, איש רוח דואג קודם כל לכיסו, חברתי הוא מגזרי, צדק הוא הגנה על הפושע, גיבור הוא מפקיר, אמת היא שקר ואמיץ הוא פחדן. כאשר התקשורת קוראת למהלך מסוים "אמיץ", משמע שזהו מהלך של פחדן הנכנע לאלים או לתקיף ממנו.

השאלה היא מדוע הכל הפוך. מדוע קריאה למהלך אמיץ היא למעשה קריאה לכניעה לאלימות שיורָה בנו, משספת את גרונותינו וחוטפת את בנינו, ולהתרפסות בפני התקיף המממן את רוצחינו כלכלית ותומך בהם מדינית. והתשובה טמונה בצורך בתחושת שייכות. כל אדם מעדיף להיות שייך לקבוצת התייחסות. אפילו הזאב הבודד רוצה לחשוב שהוא שייך לקבוצת הזאבים הבודדים. גם לתקשורת הישראלית יש קבוצת התייחסות וזוהי התקשורת העולמית. "ניו-יורק טיימס" הוא הארץ ו"גרדיאן" הוא ידיעות אחרונות ו"קול ישראל" הוא BBC, ו"גלי צה"ל" הוא PBS (הרדיו הציבורי האמריקני). לקבוצה זו יש מאפיינים משלה, והתקשורת שלנו כל כך רוצה להשתייך, שהיא מסגלת לעצמה את המאפיינים הללו גם אם, וביחוד אם, היא שוללת בכך את זהותה כישראלית וכיהודית.

המאפיין העיקרי של התקשורת הבינלאומית היא טשטוש הזהות הלאומית, הדתית או האתנית. בניגוד לרושם שהיא מנסה ליצור של עידוד הרב-תרבותיות, הרי שלמעשה, התקשורת הבינלאומית שואפת לחד-תרבותיות, לסיגול כל העולם לתרבות שלה. והתרבות שלה היא שאין תרבות, שאין ערכים מוחלטים, שהכל שפיט, שהכל יחסי, הכל מידתי, והשופט מודד ומייחס. התקשורת ישראלית ונספחיה באקדמיה במשפט ובביטחון מאוד מאוד מעוניינים להימנות על אותה קבוצה מצומצמת ביותר של יודעי הח"ן הרב תרבותי, כלומר החד-תרבותי, של אותו מסדר, אותו מועדון אקסקלוסיבי, ולעזאזל המחיר.

המחיר ברור. התכחשות לערכים, לדת, לארץ, לעם, ולתרבות שאותה אמורה התקשורת הישראלית לייצג. כל ערכי ההתבדלות - אהבת הארץ, אהבת ישראל, ממלכתיות יהודית - מנוגדים בתכלית לקבוצת הייחוס של התקשורת, ולכן הם משוקצים בעיניה. האויבים הם העם, הארץ (חוץ מאותו נדל"ן שממנו פועלים התקשורת וספיחיה) והאויב הנורא מכל הוא ההתבדלות היהודית, הכרוכה מטבע הדברים בריבונות היהודית. את האויבים הללו יש להביס. ואילו הישות היורה, משספת, חוטפת, מגדפת ומחרימה אינה נכללת בתוך קבוצת האויב; היא משנית, ואויבו של אויבי הוא חברי.

דא עקא שהמנהיגות הנבחרת באה דווקא מקרב אותה עדה, תרבות, ארץ וממלכתיות משוקצים. לכן על התקשורת להשפיע על המנהיגות לראות את בוחריה כאויב האמיתי, ובה עצמה את הידיד האמיתי. לכן התקשורת לא תנוח עד שתשכנע את המנהיגות שכדאי לה לצדד בתקשורת ולא בבוחר, שהוא פשיסט, נבער, חסר חינוך, לא נאור, לבנטיני, קצת מלוכלך, מן הפריפריה הנגועה, ופשוט אינו מבין מה טוב בשבילו. להיות אמיץ זה להחציף פנים כנגד הבוחר הנבער מדעת ולהראות לו כי מנהיגות משמעה עשיית ההיפך מן המצע שאליו התחייבה. העובדה שמדובר בכניעה לאויב הרוצח, שודד, פולש ומנהל תעמולה נאצית היא משנית. העובדה שאומץ היא כריעה לרגלי התקיף האמריקני שאינו אלא במינוי זמני ושמוגדר בפי מרבית הבוחרים ומרבית חברי הקונגרס ככישלון אסוני, הנאלץ להרוג רוצח זקן במיטה כדי לשקם את האמינות של עצמו, אינה חשובה לתקשורת. בעיניה העיקר הוא הכרעת האויב, והאויב הוא עם ישראל, ארץ ישראל, ותורת ישראל.

אם נבין כי בהכרה המשותפת של התקשורת וספיחיה אנו האויב, אזי הכל מובן. מובן מדוע גלעד שליט הוא אמתלה לשחרור רוצחים (סליחה לוחמי חופש). מדוע חיוב בשירות אזרחי תמורת זכויות אזרח הוא פאשיזם; מדוע "מקובלותו" של הקו הירוק על-ידי העולם ה"נאור" הופכת את הבנייה בכוכב יאיר לכשרה ובאלפי מנשה - למשוקצת; מדוע כניעה בחברון ובוואי היא אומץ, בעוד שהגנה על חבלי מולדת היא כניעה ללחצים. יש רק לקלוט את המוח התקשורתי שבו חזות הכל היא הנראוּת, בעוד שהמציאות בשטח היא תעתוע, והכל מתבהר.

נותר רק להמתין ולראות אם ראש ממשלת ישראל הוא ראש ממשלת מדינת היהודים או בובה של ממשלת התקשורת. לא שזה באמת משנה, כי המציאות תעשה מה שהמציאות עושה, וזה תמיד הפוך ממה שסוברים ה"מומחים".