"החיים האיסלאמיים דומים לסולם, עם תפילות ושבח לאללה בשלב התחתון. השלבים הגבוהים יותר מייצגים עזרה לעניים ולנזקקים, הקמת בתי ספר ומפעלי צדקה. השלב הגבוה ביותר הוא הג'יהאד.
הסולם גבוה. מעטים נשאו את מבטם כדי לראות מה יש בראש הסולם. וההתקדמות הדרגתית בדרך כלל, כמעט לא מוחשית - כמו חתול שאורב לסנונית. הסנונית אינה מסירה לרגע את עיניה מהחתול הפוסע הלוך וחזור. אבל הסנונית אינה שופטת עומק. היא אינה רואה שהחתול מתקרב לאט-לאט עם כל צעד, עד אשר, כהרף עין, כפותיו מוכתמות בדם הסנונית.
מוסלמים מסורתיים עומדים לרגלי הסולם, חיים באשמה על כך שאינם מקיימים באמת את האיסלאם. בראש הסולם עומדים פונדמנטליסטים, אלה שאתם רואים בחדשות, הורגים נשים וילדים לתפארת הא-ל של הקוראן. המתונים נמצאים אי שם בתווך.
אבל לאמיתו של דבר, מוסלמי מתון מסוכן יותר מפונדמנטליסט, מפני שהוא נראה לא מזיק, ולעולם אין לדעת מתי יעשה את הצעד הבא לקראת ראש הסולם. רוב המחבלים המתאבדים התחילו כמתונים.
משפחות תלו קושאנים ומפתחות בתים על הקירות כעדות אילמת ותזכורת יומית לבתים ולמשקים היפים שהיו פעם בבעלותן - רכוש שנלקח שלל בידי ישראל במלחמות העבר. זאת הייתה סביבה אידיאלית לגיוס. הפליטים היו חדורי מוטיבציה, והם היו זמינים. הם נרדפו לא רק בידי הישראלים, אלא גם בידי הפלשתינים - בני עמם - שראו בהם אזרחים מדרגה שנייה. לאמיתו של דבר, הם עצמם נחשבו פולשים, מאחר שהמחנות שלהם נבנו על אדמות שכניהם. רוב פעילי החמאס קצרי-הרוח באו ממחנות הפליטים.
למנהיגי חמאס... יש סיבות משלהם להתנגד להסכם, ובכללן הסיכון שהסכם השלום דווקא יחזיק מעמד! דו-קיום בשלום משמעו קץ לחמאס. מנקודת מבטם, הארגון לא יוכל לשגשג באווירת שלום. גם לקבוצות התנגדות אחרות היה עניין בהמשך הסכסוך. קשה להשיג שלום במקום שיש בו כל כך הרבה מטרות ואינטרסים שונים... בעיני החמאס, הבעיה האולטימטיבית לא הייתה המדיניות של ישראל, אלא עצם קיומה של ישראל כמדינת לאום.
פסגת קמפ דיוויד, בין
יאסר ערפאת לנשיא קלינטון ולראש ממשלת ישראל
אהוד ברק, הסתיימה ב-25 ביולי 2000. ברק הציע לערפאת כתשעים אחוזים משטח הגדה המערבית, את כל רצועת עזה, ואת ירושלים המזרחית כבירת המדינה הפלשתינית החדשה. בנוסף לכך, תוקם קרן בינלאומית חדשה כדי לפצות את הפלשתינים על הרכוש שנלקח מהם. ההצעה הזאת, 'אדמה תמורת שלום', ייצגה הזדמנות היסטורית לעם הפלשתיני למוד הסבל, משהו שרק פלשתינים מעטים העזו לדמות כאפשרי. ואף על-פי כן, לא היה בה די לערפאת.
יאסר ערפאת התעשר באופן בלתי רגיל כסמל הבינלאומי של הקורבן. הוא לא היה מוכן לוותר על המעמד הזה, ולקבל את האחריות לבנייה ממשית של חברה מתפקדת. ולכן הוא התעקש שכל הפליטים יורשו לשוב לאדמות שהיו בבעלותם לפני 1967 - תנאי שידע בוודאות שישראל לא תקבל. יאסר ערפאת... ייזכר בספרי ההיסטוריה לא כגיבור, אלא כבוגד שמכר את בני עמו כדי לרכוב על כתפיהם. כרובין הוד הפוך, שגזל מהעניים והתעשר בעצמו. כשחקן עלוב שקנה את מקומו באור הזרקורים בדם פלשתיני.
יאסר ערפאת ומנהיגים אחרים ברשות הפלשתינית היו נחושים בדעתם להצית אינתיפאדה נוספת. הם תיכננו זאת במשך חודשים, אפילו בזמן שערפאת וברק נפגשו עם הנשיא קלינטון בקמפ-דיוויד. הם רק המתינו לתואנה המתאימה שתצית אותה. ביקורו של שרון סיפק בדיוק את התואנה הזאת.
מנקודת מבטו של יאסר ערפאת, העניין בהתקוממות כנראה התעורר סביב פוליטיקה, כסף והמשך השליטה. הוא היה מניפולטור גדול, רב-אמן של תיאטרון הבובות הפלשתיני. מול המצלמות הוא גינה את החמאס על ההתקפות נגד אזרחים בתוך תחומי ישראל. החמאס אינו מייצג את הרשות הפלשתינית או את העם הפלשתיני, הוא חזר וטען. אבל הוא כמעט לא התערב, ושמח לתת לחמאס לעשות את העבודה המלוכלכת ולספוג את הביקורת של הקהילה הבינלאומית. הוא נעשה פוליטיקאי זקן וערמומי....גדוד חללי אל-אקצה אינם אלא שומריו של ערפאת עצמו - שהוא מממן ישירות מכספי משלם המיסים האמריקני ומתרומות בינלאומיות... תיעבתי את ערפאת ואת מה שעולל לאנשים שאהבתי...
למנהיגים האלה לא היה אכפת, כמדומה. לא מדובר כאן על אמת או תיאולוגיה. מדובר כאן על שקרים שהם שיקרו לאנשים כדי להשיג יתרון אסטרטגי ותועלת פוליטית. מדובר כאן על מנהיגים איסלאמיים שמשכו את אנשיהם בשקרים כדי להשכיח מהם את הכאב שאותם מנהיגים עצמם גרמו להם.
חירות, כמיהה עמוקה לחירות, היא שבאמת עומדת בלב הסיפור..אני בן לעם שזה מאות שנים נתון לשעבוד בידי מנגנונים מושחתים. הייתי אסיר בידי הישראלים כאשר נפקחו עיני לעובדה שהעם הפלשתיני מדוכא בידי מנהיגיו שלו לא פחות משהוא מדוכא בידי ישראל.
היו לי כסף, השפעה ועמדה בחיי הקודמים, אבל מה שרציתי באמת היה חופש. ומשמעות הדבר, בין השאר, הייתה לעזוב מאחוריי שנאה, דעות קדומות ותאוות נקם... כבר לא היה חשוב לי מי הם חבריי או מי הם אויביי. הייתי אמור לאהוב את כולם. ויכולתי לאהוב את אלוהים ולהתפלל שיעזור לי לאהוב אחרים.
יחסים כאלה עם אלוהים אינם רק המקור לחירותי, אלא גם המפתח לחיי החדשים.
כל עוד אנו ממשיכים לחפש את אויבינו בכל מקום מחוץ לעצמנו, תמיד תהיה בעיה במזרח-התיכון. דת אינה הפתרון... גם שחרור מדיכוי לא יפתור דברים... אני עצמי תומרנתי על-ידי שקרים ומניפולציות שנבעו מגזענות, שנאה ויצר נקמה...
אמת וסליחה הן הפתרון היחיד למזרח-התיכון. האתגר, בייחוד בין הישראלים לפלשתינים, אינו למצוא את הפתרון. האתגר הוא להיות הראשון שיהיה אמיץ מספיק לקבל אותו.
