לקראת ההחמצה הבאה?

מה שמדאיג רבים מאוד בציבור הישראלי הוא שמאז הסכמי אוסלו רף הדרישות הפלסטיניות רק הולך ועולה. בגין הבטיח לסאדאת אוטונומיה לערבים בשטחים, רבין דיבר בתחילה גם הוא על אוטונומיה, הציעו להם מדינה בקמפ דייוויד (ברק) ובתהליך אנאפוליס (אולמרט) - והם לא הסכימו. החשש הוא מעוד פשרה מצדנו, שעוד נסכים למימוש תביעת השיבה של הפלסטינים. כך, בעוד דור-שניים, לא תהיה מדינה ליהודים.

החשש שהדרישות מישראל רק עולות - הוא לגמרי מובן. מאז רעיון האוטונומיה של בגין ורבין, שמיר כבר הגיע למדריד לדבר על יותר מזה. רבין הגיע לאוסלו ונשא ונתן על מדינה של ממש לפלסטינים. שרון, שהתנגד לכל פשרה, "התקפל" ויצא מעזה, ובמקום שלום קיבלנו יותר ויותר טילים על גני ילדים בדרום הארץ. לבסוף, מה שנתניהו אמר לקונגרס ולכנסת בשבועות האחרונים - זהה לחלוטין בעקרונותיו (גם אם לא בסגנון) למצע של פרס בהתמודדותו על ראשות הממשלה ב-96'. כל זה נכון, והתחושה שמתקבלת היא שאנו רק מתגמשים - והפלסטינים נותרים עיקשים בסרבנותם.

בשיחות הנערכות עם פלסטינים נאמרים דברים דומים על הצד הישראלי. מנקודת המבט של רבים בציבור הפלסטיני, הנהגתם רק מגלה יותר ויותר הבנה כלפי הדרישות הישראליות. עולה חשש שהדרישה הישראלית תכלול בהמשך מדינה פלסטינית בגבולות בלתי אפשריים בעליל, כמו האוטונומיה שמציעים כיום ראשי יש"ע. מנקודת המבט הפלסטינית, ב-1988 נעשה מצידם הוויתור הגדול ביותר לישראל, כאשר אש"פ קיבל את קווי 67' כגבול עם מדינת ישראל, והסכים לוותר על התביעה (גם אם לא על החלום) של ריבונות פלסטינית בחיפה, ביפו, בלוד וכולי. מאז עלו תביעות ישראליות לאפשר תיאום בטחוני בבקעת הירדן, לשמור על גושי ההתנחלויות, ולפרז את המדינה הפלסטינית. כל התביעות האלה סבירות בהתחשב במציאות בשטח, אבל יוצרות תחושה אצל הפלסטינים שאין סוף לפשרות הנדרשות מהם.

נאום נתניהו בקונגרס נתפש אצל רבים בישראל כהתקדמות ופשרה גדולה מצד איש ארץ ישראל השלמה. אצל הפלסטינים, עקרונות הנאום (בשילוב עם סגנונו היהיר) נתפשו כ"טקס הקבורה של פתרון שתי המדינות", כפי שקבעה כותרת ראשית באחד מהעיתונים ברשות הפלסטינית. מבחינתם, כמו מבחינתנו, הפשרות נעשות רק יותר ויותר כואבות אל מול הדרישות של הצד השני.

בראי ההיסטוריה הקצרה של תהליך השלום, אנו ניצבים בפני סיפור טראגי של החמצות הדדיות. ברגעי בשלות בצד הישראלי, הפלסטינים מגלים נוקשות מיותרת והתהליך נקטע. כך היה כשרבין נרצח, כשהטרור הפלסטיני השתולל ב-1996, או כאשר אולמרט התפטר בעיצומן של השיחות. לא סביר שהעם הפלסטיני יהיה בשל יותר להסכם בעתיד מאשר הוא בשל כיום. סקרים מלמדים על הבנה עמוקה גם בציבור הישראלי לגבי היתרון והצורך בסיום הסכסוך. ההזדמנויות חולפות להן, ואסור לתת יד להחמצה שמגיעה בספטמבר. על כן חובה על ישראל לומר כן, ולהוביל את תהליך ההיפרדות מהפלסטינים לשתי מדינות. בכלל לא בטוח שתהיה הזדמנות נוספת.