זה די נדיר שחג השבועות יחול בשבוע שלפני פרשת בהעלותך. דומני כי סדרת הרשימות הזאת התייחסה לקביעות כזאת פעם אחת בלבד במהלך העשור שהיא נכתבת. חג השבועות, זמן מתן תורתנו, הוא מועד של התעלות נפלאה שזכינו לה משום שהקב"ה בכבודו ובעצמו התגלה באש גדולה, בעשן כבד ובערפל על הר סיני. אנחנו עמדנו למרגלות ההר ושם הוא דיבר אלינו. הוא אמר לכולנו: אנוכי ה' אלקיך... לא יהיה לך אלהים אחרים על פני... התרגשנו מאוד מהגילוי הגדול, משמיעת קולו של האלקים, והתחייבנו: נעשה ונשמע. אבל אחרי שנעלמה האש הגדולה והשקט חזר, התפוגגה לה לאיטה ההתרגשות הגדולה וגם ההבטחה ש"נעשה ונשמע" כבר לא בערה לנו בעצמות. זו תופעה טבעית לגמרי, בחלוף ההתרגשות, השגרה משכיחה את ההתפעלות וגם את ההחלטות הטובות שהתקבלו כתוצאה ממנה.

כדי להתגבר על התופעה הטבעית הזאת, יש צורך בתרגול עקבי של התעלות, של חתירה מתמדת להגיע לאותה מדרגה רוחנית שהניעה אותנו להשמיע את ההתחייבות "נעשה ונשמע". בלשון החסידות, מעמד הר סיני היה גילוי אלוקות מלמעלה למטה. טבעו של גילוי כזה שהוא נעלה ביותר ומרגש מאוד את הזוכים לו, אבל קליטת המסר הצפון באותו גילוי אינה יכולה להיות מושלמת בלי הכנות מתאימות של אלה שזוכים להתגלות. ואנחנו, חמישים יום אחרי שיצאנו ממצרים, עדיין לא היינו כלים לקליטת גילויים נעלים כל-כך. אז עם כל ההתרגשות שחווינו ולמרות ההתפעלות הנפשית שעוררה את הכוונות הטובות שלנו, לא באמת היה כיסוי להבטחות הגדולות שהבטחנו שם. בטח לא להבטחה "נעשה ונשמע". כי כדי שנוכל לקיים את ההבטחה הזאת, אנחנו צריכים להגיע אל אותה התפעלות גם בכוחות עצמנו, לא רק כתוצאה של גילוי מלמעלה.

ובמילים פשוטות יותר, במעמד הר סיני ראינו שה' הוא האלקים ואין עוד מלבדו. המראה הזה עורר בנו רצון עז להידבק בו ולא לזוז, לכן התחייבנו מה שהתחייבנו, כי זו הדרך לשמור על הדבקות בה' יתברך. אבל אחרי שהמראה הזה נעלם מעינינו, נעלמה גם ההתפעלות מהמראה ונשכחה ההתחייבות שהתחייבנו. בכלל, הרי מראה כזה מהווה פסגה רגשית בחייו של מי שראה אותו, ומפסגה אפשר רק לרדת. להישאר שם אי-אפשר, כי המראה נעלם. ואפילו להפך, מפסגה כזאת, הכי טבעי זה לחוות נפילה, ונפילות הן די מסוכנות כידוע. אז מה עושים כדי להתגבר על הסכנה, מה עושים כדי למנוע נפילה לתהום? או ליתר דיוק, מה עושים כדי לעלות מהתהום שנפלו אליה? מה שעושים זה שמתחילים לטפס בחזרה אל הפסגה, והפעם במאמץ מלמטה למעלה.

[במדבר ח'] [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] דַּבֵּר, אֶל-אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ, אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. כמובן, מדובר במנורה שבמשכן, אבל לא באמת היו צריכים אותה שתאיר את המשכן. האור הגשמי שלה היה רק משל לאור האלוקי ששרה במשכן ומשם האיר לעולם כולו באמצעות עם ישראל. הנרות הם משל לנשמות עם ישראל [משלי כ']: [כז] נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם; חֹפֵשׂ כָּל-חַדְרֵי-בָטֶן: הנשמות הן הממוצע שמחבר את העולמות עם האלוקות. שהרי הנשמות הן חֵלֶק אֱ-לוֹהַּ מִמָּעַל [איוב ל"א] והן כלואות בתוך גופים שחיים ומתפקדים בעולם הזה. אז אומנם מצד הגוף חייבים להתחשב באילוצי העולם הזה, לאכול, לשתות וכולי, אבל מהותה של הנשמה אינה משתנה כתוצאה מכליאתה בתוך גוף חומרי ומוגבל, מהותן של נשמות עם ישראל היא אלוקות ועל כן יש ביכולתן לפעול את השכנת האור האלוקי בעולם.

אמרנו נשמה, אמרנו נשמות, כי פה למטה, כאשר הנשמות כלואות בתוך גופים, הן נפרדות זו מזו, אבל בשורש העליון - כל הנשמות יוצאות ממקור אחד. כלומר המצב הטבעי עבורן הוא אחדות, גם בחוויה וגם במטרה. אלא שהפירוד שחוות הנשמות בגלל הגופים, עלול לגרום לכך שגם ביחס למטרה, ועוד יותר ביחס לדרך שבה יש ללכת כדי להגיע אליה, יהיו חילוקי דעות ועד שכל אחד ימשוך לכיוון שלו שמנוגד לכיוון של חברו חלילה. במצב כזה, כולם יחתרו אל הפסגה, בדמיונם על כל פנים, אבל לא יגיעו כי לא הייתה אחדות, לא שיתפו פעולה. זיהוי הפסגה הנכספת אינו מוסכם על כולם וממילא גם הדרך לשם אינה מוסכמת. התוצאה עלולה להיות קשה ביותר; התוצאה עלולה להיות שתוך כדי, או בסיום התהליך של הטיפוס אל אותה פסגה דמיונית, יתברר שהלכו בכיוון הפוך מהרצוי וכעת נמצאים בתהום עמוקה עוד יותר מזו שהייתה בנקודת המוצא שלהם. אהרון הכהן הוא שאמור למנוע זאת.

חגים אלוקיים ו"חגים" אנושיים

חג השבועות, כמו שבת, פסח, סוכות וכולי זה חג שהתורה קבעה עבורנו. בכלל, המסר החוזר על עצמו בפרשת השבוע שלנו הוא החובה להיצמד להוראות מלמעלה. בלי חוכמות ובלי פשרות. זה מתחיל מיד בקטע הראשון של הפרשה; מיד אחרי שני הפסוקים שציטטנו לעיל מסופר כי: [ג] וַיַּעַשׂ כֵּן, אַהֲרֹן--אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ: כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה', אֶת-מֹשֶׁה. רש"י מתעכב על סיום הפסוק, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה, ואומר: להגיד שבחו של אהרון שלא שינה. ולכאורה, איך בכלל עולה על הדעת שאהרון ישנה משהו ממה שמשה אומר לו מפי ה'? אלא, מסביר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', אין הכוונה לשינוי בגוף העשייה. בכך אף אחד לא היה חושד בשום יהודי, קל וחומר שלא חושדים בכך את אהרון הכהן. ההערה מתייחסת לעובדה שאהרון עשה את כל הפעולות בקבלת עול מוחלטת, ללא שום תחושה של חשיבות עצמית על כך שזכה לתפקיד כל-כך נעלה.

ובהמשך, בנושא הכשרת הלויים לתפקידם בעבודת הקודש, שוב ההדגשה על מילוי ההוראות בדיוק כפי שנאמרו: [כ] וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְכָל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לַלְוִיִּם: כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה, לַלְוִיִּם--כֵּן-עָשׂוּ לָהֶם, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ואותה הדגשה מופיעה גם בפרק (ובנושא) הבא שבפרשה: [ה] וַיַּעֲשׂוּ אֶת-הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בֵּין הָעַרְבַּיִם--בְּמִדְבַּר סִינָי: כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה', אֶת-מֹשֶׁה-כֵּן עָשׂוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. לא נוסיף עוד דוגמאות כי כל אחד יכול למצוא אותן בעצמו. מה שחשוב הוא שהרעיון המרכזי יובן, החזרה לשיגרה אחרי ההתפעלות הגדולה של מעמד הר סיני זה דבר לא פשוט בכלל. יש להניח שכולם רוצים למחזר את החוויה הנפלאה אבל בדרך לשם עלולים לתפוס כיוון שגוי מתוך מחשבה שזו הדרך הכי קצרה להגיע לאותה חוויה. באה פרשת השבוע ומדגישה כי מורה הדרך הוא אהרון הכהן והקו המנחה אותו הוא כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה.

וכשהגענו עד כאן התעוררה לה השאלה מה כל זה נוגע לנו, לאנשים שחיים במילניום השלישי בעולם מפוכח ומודרני? ובכן, דומה כי האירועים האחרונים בגבול עם סוריה אמורים לעורר אצלנו הרהור שני ואפילו שלישי בדבר הדרך בה אנו הולכים ובדבר המטרות שאין לנו. שהרי ממש בשנים האחרונות המציאו להם הערבים ימי זיכרון שלא שמענו עליהם קודם, וככל הנראה גם הם לא ידעו על קיומם. כבר כאשר דובר על יום הזיכרון הראשון שלהם, הנכבה, היה ברור ואף נאמר במפורש שזו התגובה שלהם ליום העצמאות שלנו. עכשיו הוסיפו יום שקשור למלחמת ששת הימים ובעתיד, מן הסתם, ימציאו עוד כמה ימים. ובהקשר הזה, אף שכבר התרחקנו מפסח כברת דרך, מתעוררת שאלת תם: מדוע לא שמענו על חיקוי שלהם לחג השבועות למשל? או לחג הפסח?

ובכן, החגים האלה נחוגים אצלנו כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה. לפיכך אין לגויים חלק ונחלה בהם והם אפילו לא מעלים בדעתם לקבוע איזה יום נגדי. ימי הזיכרון שהמצאנו לעצמנו בין לטוב ובין למוטב, הם שמעוררים התנגדות לכאורה אצלם. הימים האלה פשוט מזכירים להם את חרפתם וחמתם בוערת. לא מניחים להם לשכוח את החרפה, מזכירים להם אותה מדי שנה, אז הם נזכרים ומגיבים. אבל דומה שיש כאן משהו קצת יותר עמוק; הם הרי למדו מאתנו המון דברים, חלק לימדנו אותם ביוזמתנו וחלק הם למדו לבד. ימי הזיכרון שלנו נועדו לאחד אותנו סביב איזה רעיון, ליצור גיבוש לאומי סביב זכר הנופלים או סביב הכרזת המדינה. הרעיון הזה מתאים גם להם, גם הם צריכים איזה אתוס להתאחד סביבו. ואם ימי זיכרון מתאימים לציונים - הם בטח יתאימו גם להם. מה עוד שיש גם בונוס לא מבוטל, אפשר לשחרר אנרגיות כבושות מול הכובש הציוני.

פרשת בְּהַעֲלֹתְךָ מיד לאחר חג השבועות, זה שמזכיר לנו את יום מתן תורה שבכלל לא היה בארץ אלא במדבר, באה להזכיר לנו שעם כל הכבוד, כלים אינם עשויים להתקיים בלי תוכן ממשי, "אורות" בלשון הקבלה והחסידות, שניצק לתוכם. את האורות, התורה, קיבלנו במדבר, כשעוד לא היו לנו כלים בכלל, לא ארץ ולא חקלאות וגם לא בסיס כלכלי כלשהו. אלפי שנים היינו בגלות נעים ונדים, נרדפים ומעונים ונשארנו עם אחד כי נשאנו אתנו את התורה אור לכל מקום שאליו הגענו. פה בארץ חמדת, אומרים לנו שאפשר להסתפק בכלים בלי אורות; יש מדינה, יש צבא, זה מספיק. אבל זה לא מספיק ולא יכול להספיק, כי כלים בלי אורות הם ריקים מתוכן ואויבינו הם הראשונים להבחין בכך. זו הסיבה שהם בטוחים שבסופו של דבר הם ינצחו, הם יודעים שבמאבק של כלים (שלהם) מול כלים (שלנו) אין לנו שום סיכוי. אנחנו שורדים רק כי ה' אוהב אותנו ושומר, חד-צדדית, את הברית שכרת עם אבותינו. אבל זה רק מלמעלה למטה, מה' יתברך אלינו. חייב להיות גם מלמטה למעלה, ממנו אליו.