דרשת השבוע - פרשת חקת

"צְבוּעִים" בכָּחוֹל
הַיָּם כָּחוֹל אַךְ מֵימָיו עֲכוּרִים
עָלָיו אֲנָשִׁים בְּשִׂנְאָה חֲדוּרִים
כְּלַפֵּי עַם שֶׁבַּמֶּרְחַב בָּדַד יִשְׁכּוֹן
שֶׁגָּמַר אֹמֶר חֻקַּה גַּם בַּיַּם תִּכּוֹן

אֱוִילִים וְשׂוֹנְאִי עַצְמָם יִתְמָהוּ
לְהָבִיךְ יִשְׂרָאֵל לֹא יִתְמַהְמָהוּ
לֹא יָבִינוּ שׁמַּעֲשֶׂהֶם דִינַם חָרַץ
בְּתִתַּם יָד לְאוֹיְבֵי עַמָּם לַחָמָס

"צְבּועִים" בְּכָחֹל מְכַכְּבִים בַּמַּשָׁט
עַל אֱוִילוּתָם, הַלֵּב דּוֹאֵב וְנִצְבַּט
עַד מָתַי רְשָׁעִים יִזְרוּ בָּעֵינַיִם חוֹל
עַד מָתַי יִנְהָגו ּכִּ"צְבוּעִים" בְּכָחֹל


דרך כוכב במרחב

ממשבר למשבר , ממרד למרד, ומתואנה לתלונה מתאושש העם שזה מקרוב קם , ביודעו כי דרך רבה עבר ונהל מלחמות ואף גובר על ממלכות כנען, מכאן אפשר לאמר: דרך כוכב ישראל במרחב. עמי המדבר וראשיהם שמעו את אשר התרחש שם במצרים. מדובר בממלכה אדירה של אותם הימים, ששליטה פרעה נאלץ לשחרר את העבדים שהיו רכושו ושרתו אותו ואת ממלכתו. את המאורע העצום הזה מוליכים משה בעזרת אחיו אהרן בשם אלהים, אשר לא ידעו אותו קודם לכן. עם שלם יוצא מעבדות לחרות. לא רק שעם עבדים זה השתחרר והוא בן-חורין, אלא שהוא גם מפיל חתיתו על כל ממלכות המדבר ובכללן ממלכות כנען שנאמר: שמעו עמים ירגזון חיל אחז ישבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמוגו כל יושבי כנען.( בשלח טו/יד,טו) כאמור לא הכל פסטוראלי ואיננו עובר על מי נוחות, העם מתאונן , מתלונן ומבקש לשוב למצרים, והערב רב שנלוה לישראל ביציאה ממצרים מסית ומדיח את ההמון לנטוש את האמונה באלהים ולשוב לעבודה זרה , זה קבל ביטוי בחטא העגל. לאחר סלוק התופעה של נטישת האמונה, באים המרגלים אנשים מנבחרי העם ומפילים אימה על דור המדבר יוצאי מצרים והם נענשים בנדידה שלושים ושמונה שנים נוספות במדבר עד שהודבר דור זה. והפעם מופיע איש אמונה קֹרַח ועדתו ונותנים לשני מסיתים ומדיחים דתן ואבירם להסית את העם ולקומם אותו נגד משה ואהרן. למרות כל זאת קם עם קשה עורף זה והפיל חֲתִתּוֹ על עמי המדבר שבכל המרחב.

חוקת התורה

אנו עוברים מקרח לְחֻקַּת בצפיה שהפעם בהגיע העם בנדודיו למדבר צין משה יציג את חקת התורה בפני העם. כדי לעשות סדר בישראל, ששוב לא יערערו על הנהגתו של המנהיג כפי שערערו עליו ועל הנהגת אחיו אהרן וילדיו , אלא מה הפרשה פותחת בדברי אלהים אל משה ואל אהרן:בדבר שונה לחלוטין: זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר (יט/א) ועל איזה חקת תורה מדבר כל: חקת פרה אדמה. חקה תמוה ביותר שרש"י עצמו מתלבט ואיננו מוצא פרשנות משכנעת לגבי האמור בעניין פרה אדמה והסבריו הן כמעין ניסיון להחלץ ממבוכה כמי שאומר: זאת ראה וקדש. ומנמק את מושג של פרה אדמה באמרו: לפי שהשטן וְאֻמֹּת העולם מציקים לישראל ואומרים: מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה? אמור לפיכך כתב בה חֻקָּה -( ולא חוק או משפט.) - היא גזרה מלפני הקב"ה ולכן אין לך רשות להרהר אחריה. הרמב"ם סבר שניתן לברר את משמעות הצורך בפרה אדמה שלא תמצא בשערה ולו שערה אחת שאיננה אדמה. בעין זה נאמר בתנחומא כי יש לראות בחקה זו מעין משל המרמז על מלכויות שנתקל או עתיד ישראל להתקל בהם. והיא אינה אלא מצוה מליצית שהגשמתה כמעט בלתי אפשרית כי ספק אם תמצא פרה אדמה תמימה שתהא תמימה באדמימותה שאם היו בה שתי שערות שחורות - פסולה נראה כי זה איננו בהשג יד. אלא מה המדרש מפרט למה היא מרמזת: פָּרָה - זו מצרים , שנאמר עליה בירמיהו : עגלה יפה-פיה מצרים. אֲדֻמָּה זו בבל שנאמר עליה בדניאל : אַנְתְּ הוּא רֹאשָׁה דִּי דְּהָבָא כלומר אתה הוא ראש הזהב (כמעין אדום) תמימה זוֹ מָדַי (פרס ומדי) דאמר רבי חייא בר אבא : מלכי מדי תמימים היו ואין לקב"ה עליהם - גם אם עבדו עבודה זרה, הרי הם ירשו זאת מאבותם ולא עברו לעבוד עבודה זה ביודעין להכעיס. מלכות פרס ומדי כונתה מלכות חסד . לעניין סדרי השלטון והמשפט הרי התורה שבכתב ובעל פה קובעים אותם בצורה ברורה וחדה. כן משוה המדרש עוד את פרה אדמה לישראל , פָּרָה : אלו ישראל דכתיב בהושע: כי כפרה סררה סרר ישראל. אֲדֻמָּה : אלו ישראל, דכתיב: באיכה אדמו עֶצֶם מפנינים. תמימה : אלו ישראל דכתיב שיר השירים יונתי תמתי. וכך ממשיך המדרש ומביא ראיות וציטוטים להשואה עם ישראל. זאת מפני שיש צורך היה לתת טעם לחקת פרה אדמה הסתומה והבלתי מובנת.

לפעול בדרכי שלום ולא להתגרות

כאשר אין ברירה וישראל חייב בהגיעו ליעדו לעבור דרך ארצו של עם אחר, אל לא להתגרות בעם האחר עליו להציע לעם האחר פתרון בדרכי שלום, אף אם ישראל חזק ובכוחו לגבור על המתנכלים לו. ככל שישראל זקוק להסכמה וזו נתנת לו אל לו להתגרות בעם אחר. למשל אנו מוצאים צווי מאת השם שאומר לגבי בני עמון : אל תְּצֻרֵם ואל תתגר בם. (דברים ב/וט) כי בני עמון הם קרובי משפחה לישראל שהרי עמון הוא בן לוט בן הרן אחי אברהם אבינו. וכאן בפרשה שלנו אף על-פי שישראל לא נצטוו כמו לגבי בני עמון, לפתוח בשלום, שלח משה משלחת לבקש מהם שלום באמרו לסיחון מלך האמורי: אעברה בארצך לא נטה בשדה ובכרם לא נשתה מי באר, בדרך המלך נלך עד אשר נעבור גבולך (כא/כב). וסיחון לא הסכים ולא נענה לבקשת משה ולא נתן לישראל לעבור בארצו. לא רק שלא נענה לבקשת מעבר, יצא סיחון וצבאו לקראת ישראל המדברה ויבא יָהְצָה וילחם בישראל.(כא/כג) והיד שהושטה לשלום נדחתה, על כן המלחמה הייתה מוצדקת ומוסרית גם, ביחוד לאחר שידע משה שסיחון נתנו השם ידע כי השם נתן ביד משה : ויחרם אתהם ואת עריהם . ואמנם כאשר ישראל המתינה לפני מלחמת ששת הימים והפעילה דיפלומטיה אשר לא הועילה, יצא צה"ל והכה באויב עד "חרמה" בכך שהחרים כל גזלתו של חוסין של אזור יו"ש וכל גזלתו של פארוק של רצועת עזה והגיע צה"ל לגבול הצפוני של ישראל לחרמון. אין ספק שלא הייתה כאן שאיפה ל"מלחמת רשות" - להרחבת גבולות הארץ , אלא הייתה זו "מלחמת מצוה" לשמירה על הקיים, אשר הביאה להרחבת גבולותיה. וכך קרה גם במלחמת השחרור מלחמת המצוה שנכפתה על ישראל הפכה את סוף המלחמה למלחמת רשות והמירה "גבולות המדינה" לפי תוכנית "החלוקה" שהיו חסרי הגיון ל לקוי הגנה טובים יותר במדת מה.

חטאו של משה

אחרי מות מרים שתאור מיתתה נצטמצם כנהוג בתורה לגבי מיתתם של צדיקים במלים בודדות: ותמת שם מרים ותקבר שם , למרות שמתה מיתת נשיקה לא נאמר עליה כך כמו שנאמר על משה ואהרן "על-פי ה'" זאת כדי שלא יאמר על אשה כי מתה על-פי ה'. לעומת תאור מיתתה של מרים הנביאה, בא תאור חטאו של משה שלא שעה לדברי ה' שאמר: ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו, במקום זה נאמר: וירם משה את ידו ויך על הסלע במטהו פעמיים ויצאו מים רבים. הרמב"ם רואה בכשלונו של משה בכך שלא עשה כאשר צוהו ה' הכה על הסלע במקום לדבר אליו, שמעשהו זה היה מעין התפרצות זעמו על העם שנאמר: ויקהלו על משה ועל אהרן וירב העם עם משה ויאמרו לאמור ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה' (כ/ב,ג) משה יצא מגדרו וברוב כעסו הוא קורא כנגד העם: שמעו המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים (במדבר כ/י). הרמב"ם סבור כי זה פגם באישיותו של משה, שהיה מושלם, שלא הבין לנפש צמאי מדבר אלה. כי הכעס הוא אם כל חטאת. הכעס פוגם בכח השיפוט והשליטה בנפשו של האדם ודבר זה אסור לו שיהיה בנפשו של המנהיג, שחייב לשקול דבריו בשיקול דעת שכלי ולא רגשי. ייתכן שאנחנו היום נמצאים במצב דומה למצב בו מתואר המקרה של ההכאה על הסלע, ביחס לגלעד החטוף ומוחזק על-ידי בני עוולה. ייתכן שהמנהיג איננו חש בסבל הצמאים לחרותו של גלעד ולו היה כן מבין ייתכן שהיה נוהג אחרת? מי יודע.

הָחֵטְא הוּא בְּאָבְדָן הָאֱמוּנָה בְּעוֹד הָאֱמוּנָה מָקוֹר לַתְּבוּנָה
וְהַתְּבוּנָה בָּאֱמוּנָה טְמוּנָה בְּשִׁחְרוּר רוֹצְחִים, תַּחֲזוֹר הַתְּמוּנָה
הֲלְדַבֵּר לַסֶּלַע כְּמִצְוַת הָאֵל אוֹ לְהַכּוֹת הַסֶּלַע אוּלַי הוּא יִגָּאֵל
מַעֲשֶׂה מֹשֶׁה בַּתּוֹדָעָה חֶטְא מִי נִפְגַּע? הָעַם אוֹ אִישׁ הַמּוֹפֶת

וְזֶה הַמּוֹצֵץ דַּם נִקִיּים עַד תוֹם שרוֹצֵח אָבִיו וְצוֹעֵק אֲנִי יָתוֹם
אַז רַחֲמֵי אֱנוֹשׁ עָלָיו נִכְמָרִים בָּאִים בְּנֵי בְּלִיַעַל לִפְתּוֹחַ סְגָרִים
בְּעוֹד בְּמֶצַח נְחוּשָׁה הוּא נוֹהֵג חוֹמֵס חָמָס הֲפָרַת אֲמָנוֹת שׁוֹאֵג
עֵינֵי רְשָׁעִים חָסוֹת עַל מְעַנֶּה וְאוֹטְמוֹת אֹזֶן לַקּוֹרֵא וְאֵינוֹ נַעֲנֶה

מִי יִתֵּן וְגוֹרָלָם יְהֵא כְּגוֹרָלוֹ וְחוֹר אָפֵל יְהֵא בֵּיתֶם לָהֵם כֻלּוֹ
אָז שֶׁיָרִימוּ קוֹל וְחָמָס יְהַלְּלוּ וְיֵהֱנוּ כְּכֹל שֶׁחָמָס בַּם יִתְעַלְּלוֹ.