לא מגיע לנשות ישראל ששר האוצר יתנכל להן

נשים רבות במקרא משתמשות בכוחן על-מנת לקדם מהלכים - כמו לזכות בחוויית האימהות ומהלכים ציבוריים אחרים, שעשויים להיות משמעותיים בחיי החברה . חוה אמנו נטלה יוזמה ובצעדים שנקטה שינתה, לטוב ולרע, את מהות החיים האנושיים.

יעל אשת חבר הקיני, בת למיעוט לאומי שחי בתוכנו, נקטה יוזמה ופיתתה את סיסרא שר צבא יבין מלך חצור "ותכסהו בשמיכה". מלאה את רצונו "ותפתח את נאד החלב ותשקהו" ובהריגתו הביאה לחילוצה של החברה הישראלית משעבוד לשררה של יבין מלך חצור.

רות בת מואב, מהגרת עבודה זרה בעיר בית לחם, בסיוע חמותה האלמנה מצליחה לשבות את לבו של בועז מעמודי התווך של העיר בית לחם , וטווה בכוח אישיותה המקרינה חוטי משפחה ושושלת בעלת חשיבות היסטורית עתידית, כשאחד מצאצאיה הוא דוד בן ישי, המשנה דפוסי חיים בהתפתחותה של החברה הישראלית.

אסתר מפעילה את כוח אישיותה כדי לנווט מהלך היסטורי גורלי בממלכת פרס מול סכנת הכחדה ממשית אותה מוביל המן. אסתר תורמת את חלקה לשינוי מהלכים גורליים בממלכת אחשוורוש.

תמר אשת ער מגייסת כוחות נפש כבירים כדי לתת ביטוי לנשיותה . היא יוצאת למאבק חסר סיכוי להשגת מבוקשה לזכות בחוויית האימהות, אותה מבקש יהודה לגזול ממנה והיא מצליחה במשימה וזוכה לזרעו של יהודה ברחמה.

בנות צלופחד אינן מוכנות להשלים עם מוסכמות מקפחות נשים בדיני ירושה. הן משמיעות קולן בתקיפות ויוצרות תקדים משפטי. תקדים, שהוא פרי הקשב להתנסחות קולחת, רהוטה וחסרת פשרות של נשים התובעות את זכויותיהן.

במסע הקצר הזה העליתי על במת הסיפור המקראי רק קמצוץ של נשים יוזמות פעילות ומחוללות שינויים חברתיים. נשים שאינן אדישות לגורלן האישי ולגורל החברה בכללותה. יש ביניהן נשים שכל מה שמניע אותן לפעולה זו המודעות לעוול שנגרם לאישה. זה בולט במיוחד אצל תמר אשת ער, המממשת את כמיהתה להבעת נשיות ואימהות אפילו בדרך של עורמה. יש ביניהן נשים שכל מה שמניע אותן זה הדחף המצפוני לתיקון עוול הטמון בבסיס החוק. זה בולט במיוחד במחאת בנות צלופחד, המצליחות לשנות את החוק שפגע קשות בנשים.

תקצר היריעה מלהביא את שפע הדוגמאות של נשים מנווטות, שעוצמתן המוסרית והערכית היא מופת לחברה בתוכה הן חיות ואף מובילות את החברה בכללותה למקומות חדשים וטובים.

מטרתי שמוסר ההשכל של סיפורים אלו ימומש בחיינו כאן ועכשיו. אסור שמוסר ההשכל של סיפורים אלו יישאר תחום ב-ד' אמות של הסיפור, ולא יקרום עור וגידים כמופת וסמל לחברת הנשים כיום, כאשר כמה פקידים באוצר החליטו לגזול מנשות ישראל את הפנסיה בגיל 62 , כשהן עדיין יכולות ליהנות ממנו.

התרפקתי לעבר הסיפור המקראי כדי להעמיד את סיפור הנשים, שיודעות לקחת את גורלן בידיהן ולא לתת לשום גורם שובינסטי להכתיב להן מהלכים. חובה עלינו להשאיר לנשים להחליט מה טוב להן.

אם אישה רוצה להמשיך לעבוד עד גיל 67 ואפילו 70, והחברה נהנית משירותיה, יש להיענות לה, במיוחד אם האישה חשה שהיא ממצה את עצמה ויש לה עדיין את הכוחות הפיזיים והנפשיים להמשיך לעבוד. אך יש לדחות על הסף החלטה גורפת הכופה על כל הנשים להוסיף להן עוד שנות עבודה. דווקא אנחנו הגברים חייבים להיות סולידאריים ולהטות כתף כדי לאפשר לנשותינו ליהנות מפנסיה בתקופה של קשישות מוקדמת. תקופה שמחוגי שעון הבריאות לעתים מתחילים כבר לשיח לנו שיח כואב.

יש לדחות את השררה הבלתי נסבלת, שמחייבת את כל הנשים לעבוד גם בשלהי העשור השביעי לחייהן עד שיזכו לראות את כספי הביטוח הלאומי וקרנות הפנסיה. אנחנו הגברים חייבים להיות סולידאריים עם נשותינו. לא להשאירן בודדות במערכה. בל ננהג כמו שנהגה החברה המקראית עם תמר אשת ער, שנשארה בודדה במערכה למימוש זכויותיה לחיים ולאימהות. חייבת להתנהל מערכה למען זכויותיה של כל אישה ליהנות מפנסיה, כשעדיין כוחותיה עמה. לא לדחותן בשרירות לב רק ל"יְמֵי הָרָעָה וְהִגִּיעוּ שָׁנִים, אֲשֶׁר תּאמַר אֵין לִי בָּהֶם חֵפָץ" (קהלת י"ב 2).

האקרוסטיכון היפה של "אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא" בספר משלי פרק ל"א אסור שיונח רק כשיר הלל לאישה על שולחן השבת . הוא חייב לצאת מתחום הריטואל, לקרום עור וגידים של מאבק חסר פשרות לביטול מיידי של חרפה בלתי נסלחת בעצם הכוונה להטיל על נשותינו עוד שנות עבודה. מגיע להן שנגלה סולידאריות עם הנשים במאבקן הצודק.