חתן תחמן מכה שוב, או: זהירות! נחום ברנע

בתקופת ממשלת אולמרט פרסם הח"מ באתר זה סדרת מאמרים תחת הכותרת "חתן תחמן" שעסקו בעיתונאות מגויסת [ראה השלושה משמאל]. למה חתן? מפני שבחתן פרס אולמרט לעיתונאות מגויסת עסקינן. למה תחמן? האנטומיה של התחמון מפורטת בכל אחד מהמאמרים בסדרה הזו, שיש לה מכנה-משותף: תמיד המתוחמנים הם קוראי ידיעות אחרונות, עד לאחרונה "העיתון של המדינה". גם למגמת התחמון מכנה-משותף: המשך שלטון קדימה.

פרסם (11.7.11) אותו נחום ברנע בבלוג של מוזס מאמר נגד חוק החרם, וכך הוא כותב: "החרם שהטיל בארקר לא רושש את היהודים, אבל קבע את מקומו בתולדות הישוב כגדול האנטישמים. לא הייתי מציע לאמץ אותו כמודל. מצד שני, יש לנו ראש ממשלה שמכריז קבל-עולם על תמיכתו בפתרון שתי המדינות, אבל באותו הזמן מעודד בנייה מאסיבית של התנחלויות בשטחה של המדינה האחרת. זה צבוע, זה מסוכן, זה מבקש מחאה".

ראשית - הלוגיקה, או, בעברית עממית: מה עניין מחט ל...? באיזה אופן ומאיזו בחינה בניית ההתנחלויות ו/או הצביעות ו/או המסוכנות ו/או בקשת המחאה הן "צד שני" לאנטישמיות של בארקר? כמובן שהן אינן כאלו, לא על דרך ההשלמה ובוודאי לא על דרך הניגוד בין "צד אחד" ל"צד שני": כל עניינן במאמר זה הוא האג'נדה של ברנע את מוזס: השבתה לשלטון של המפלגה המושחתת ביותר בהיסטוריה של המדינה הזו באמצעות השמצת נתניהו.

שנית - העובדות.

עובדה ראשונה: נתניהו הוא ראש הממשלה היחיד בתולדות מדינת היהודים שעצר באופן יזום בנייה בשטחים שתחת ריבונותה. מה ש"צבוע, מסוכן ומבקש מחאה" הוא ההתעלמות מהעובדה הזו מצד עיתונאי צמרת כאשר הוא עוסק בנושא ההתנחלויות, מפני שזו השמצה פוליטית תחת מסווה של מהוגנות עיתונאית.

עובדה שנייה: המשפט הבינלאומי מכיר רק מסמך אחד המסדיר את המעמד המשפטי של מה שברנע מכנה באופן שקרי "שטחה של המדינה האחרת". ועידת סן רמו התכנסה בשנת 1922 והחלטותיה, כולל אימוץ הצהרת בלפור כלשונה, אומצו על-ידי חבר הלאומים ומאוחר יותר - על-ידי האו"ם. ההחלטות קובעות, ביחס לשטחי א"י שממערב לירדן (בניגוד לאלה שממזרחו) באופן דווקני, כי אסור למנדט הבריטי לעשות בו כל דיספוזיציה פרט להקמת מדינה יהודית. היא גם קובעת באופן דווקני את מה שמחובתו לעשות שם: להקים תשתיות פיזיות ומוסדיות להקמת המדינה המסוימת הזו.

עובדה שלישית: נוכח החלטות סן רמו, התקופה היחידה בה היה "שטחה של המדינה האחרת" כבוש הייתה כאשר נשלטה על-ידי ירדן עד 1967.

עובדה רביעית: מן הסתם למורת רוחם של ברנע ומוזס - אין בנמצא "מדינה אחרת" ואפילו לשיטתם של ברנע/אולמרט/לבני - לא בטוח שתהיה. מאחר שכך, נכון להיום אין ל"אין מדינה" הזו שטח, ולכן מה ש"צבוע, מסוכן ומבקש מחאה" היא ההימנעות מהקמת ישובים בשטח כלשהו שהוא גם בריבונות ישראל וגם בשטחי המנדט הבריטי לשעבר. היא כזו מפני שהיא סותרת את האתוס הציוני של המדינה היהודית.

עובדה חמישית: אם יש משהו "צבוע, מסוכן ומבקש מחאה" בהתנהלות נתניהו היא דווקא תמיכתו בפתרון שתי המדינות, מפני שהיא מושכת את העוגן המשפטי היחיד של המדינה היהודית דווקא בתקופה שבה צונמי אנטישמי מאיים לרסק את ספינת הציונות אל סלעי השקר. והסלעים הללו הם קודם כל ברנע ודומיו, המהרסים והמחריבים היוצאים מקרבנו.