המשמורת המשותפת היא דרך המלך

עם הזמן מגיעות לפתחנו יותר ויותר פסיקות של משמורת משותפת, בהן דגש רב על חשיבותם של שני ההורים בחיי ילדיהם.

בפסיקה שפורסמה זה עתה קבע כבוד השופט ויצמן הסדר של משמורת משותפת, במקום משמורת יחידנית לאב. המשמורת המשותפת נקבעה עצמאית ובנפרד מזמני השהות, ולמרות שזמני השהות של הבנות עם אמן פחותה מהמקובל. זאת מתוך ראית טובת הבנות והקשבה לרצונן, ובמטרה לשמר ולחזק את הקשר בין הילדות לאימן, שאף עברה לגור בסמוך לבנות.

נקודת השיתוף היחידה שנותרת בין הורים לאחר גירושיהם הם הילדים. ברגע שהגדרות ההורים הן שוות, או, לשאיפתנו, לא קיימות כלל מעבר לאבא ואמא, יתרנו את אחד המאבקים היותר כואבים, המאבק על המשמורת, וכאשר אין על מה להילחם, פשוט מפסיקים לעשות זאת ומתחילים לשתף פעולה.

עמדו על כך שופטים רבים, כמו כב' השופטת מרינה לוי שטענה ש"המשמורת המשותפת היא דרך המלך" והסביר כב' השופט פיליפ מרכוס: "...הקניית משמורת בלעדית להורה אחד עלולה להתפרש על-ידי הקטינות כשלילת דמותו של ההורה האחר, ויש להימנע מכך אלא במקרים חריגים ביותר."

מבחינת הילדים, קשר עם שני הוריהם חשוב מבחינת התפתחותם האישית, אינטלקטואלית ורגשית, והחברתית כפי שמדגישים פרופ' שגיא וד"ר יואלס, האומרים: "כיום ברור לנו שהילד יוצר התקשרות גם לאב וגם לאם באופן בלתי תלוי זה בזה. אם שניהם נוכחים בחייו, הוא מקיים שתי התקשרויות במקביל, ושתיהן חשובות להתפתחותו. במילים פשוטות, הילד זקוק לקשר מתמיד עם שני הוריו, ופגיעה בקשר זה עשויה להפכו לילד בסיכון. ככל שהקשר עם אחד מן ההורים משתבש מוקדם יותר בחייו של הילד כך דרגת הסיכון גבוהה יותר".

השוויון הוא למעשה בהגדרה - אין זה נכון לתת לאחד ההורים הגדרה הורית עדיפה על פני רעהו. הדבר פשוט אינו תואם את המציאות, שהרי גם לאחר הגירושין אמא נשארת אמא ואבא הוא אבא. ההורים עצמם נפרדו, אך שני הוריו של הילד נשארים תמיד הוריו, בדיוק כפי שהיו כאשר חלקו את אותה קורת גג. על כך אומר כב' השופט צבי ויצמן: "גם ל"תוית" ול"כותרת" יש את חשיבותן שלהן שעיקרה בתחושה שהיא מעניקה להורים ולקטין".

ההגדרה ההורית היא בעלת חשיבות עצומה, משום שהיא משליכה על תפיסת הילד את שני הוריו, על תפיסת ההורים את עצמם, ועל החברה בראייתה את הילד ואת הוריו. שוויון משמעו ילד הגדל כשהוא רואה את שני הוריו במעמד הורי זהה, וההורים עצמם יודעים שלאף אחד מהם אין סמכות עליונה. ובלשונו של כב' השופט ויצמן: "משמורת משותפת" יש בה להעביר מסר מחנך לקטין באשר לנוכחותם של שני ההורים בחייו נוסף למתן תחושה נוחה יותר לכל אחד מההורים כי הורתו לא נפגמה או "הופקעה" על-אף הפרידה מבן זוגו".

השופט טרח ונפגש עם הבנות, שמע את אשר על ליבן, התרשם כי מתכונת זמני השהות הקיימת מתאימה להן ומועדפת עליהן והחליט להשאירה על-כנה מחשש ששינוי והרחבת זמני השהות עם האם כנגד רצונן של הבנות עלול ליצור מתח מיותר בינן לבין אימן.

חלוקת זו של זמני השהות לא היה בה כדי להשפיע על עניין המשמורת. בעוד שחלוקת האחריות ההורית המתאימה, כולל חלוקת זמני השהות אצל כל הורה, נקבעה לאחר בחינת התא המשפחתי, מורכבותו, והצרכים והרצונות של החברים בו, הרי שגם במתן משמורת משותפת ניתן מענה לצרכי כל הנוגעים בדבר: "במעשה זה נמצא כי כיבדנו בנדון שְנַיִים - הן את הקטינות שרצונן בכל הקשור למתכונת הסדרי הראיה וההחזקה והשהיה אצל הוריהם קוים במלואו והן את תחושת ההורות של האֵם אשר כעת תהא שלמה יותר. ובמה נפגע מכך האב ? - במאומה!".

יתרה מזאת, השופט מבקש להשאיר את כל הדלתות פתוחות, ולאפשר לבנות גמישות ועצמאות, ובלשונו: "מתן משמורת משותפת לשני ההורים בעניין דנן, יש בו בכדי לרמוז לקטינות כי בכל עת שרצונן יהא בכך, הן תוכלנה להרחיב את הסדרי הראיה עם אמן וזאת מבלי שיש מי הלוחץ וכופה אותן לנהוג כך. הדבר יחליש או יעמם את קונפליקט הנאמנויות בו הן מצויות כיום ויש בו בכדי לחזק ולתמוך בקשר שנרקם עם האם מבלי לפגוע כהוא זה ברצונן, או באינטרס כזה או אחר של האב."

טובת הילד, בהתאם לאמנה הבינלאומית לטובת הילד עליה חתומה מדינת ישראל, בהתאם למחקרים פסיכולוגיים עדכניים, ובהתאם לעמדה של ועדת שניט שמונתה לבחון נושא זה עוד בשנת 2005, היא עיקרון על. במקרה שלפנינו התגייסו הן מערכת הרווחה והן מערכת המשפט כדי לבחון ולישם עיקרון זה. טוב יעשו אנשי המקצוע שיש בידם להשפיע על טובתו של הילד: מערכת פקידות הסעד, עורכי דין למשפחה, פסיכולוגים בתחום וכו', אם יפעלו בהתאם וכך, כחברה מודרנית, נקדם כולנו את טובת הילד.