חוק החרם ועצומת הפרופסורים

שלושים ושניים פרופסורים למשפטים חתמו על עצומה ובה הם טוענים כי חוק החרם אינו חוקתי, כיוון שלדבריהם: "הוא פוגע אנושות בחופש הביטוי הפוליטי ובזכות המחאה בישראל פגיעה שיש בה כדי לפגוע בכבוד האדם".

אין צריך לומר, שבמעשה זה של החתימה על העצומה עשו הפרופסורים הנכבדים שימוש בחופש הביטוי שלהם עצמם, וכך - השבח לאל - כבוד האדם שלהם לא נפגע. כלומר, הבעת מחאה על שלילת חופש הביטוי, הבעת המחאה הזו היא עצמה מגלמת בתוכה את חופש הביטוי (של הפרופסורים).

אלא שכאן קרה דבר מעניין: אחד מיוזמי העצומה, פרופ' אלון הראל, מסביר לעיתון הארץ, שהם החליטו שלא להחתים דוקטורים למשפטים, למרות פנייה של דוקטורים רבים להצטרף לעצומה, וזאת מחשש שהחותמים ייפגעו כשיישקל קידומם באוניברסיטה.

בהנחה שהדוקטורים הרבים שביקשו להצטרף לעצומה הם בגירים, כלומר מעל גיל 18, לא ברור מה זכות ראה לעצמו פרופ' הראל לנקוט גישה פטרנליסטית שכזו כלפי הדוקטורים למשפטים, ואגב כך - צחוק השטן - לשלול מהם את חופש הביטוי (לחתום על העצומה) ולפגוע בכבוד האדם שלהם ולהשפילם.

אבל יותר מכך: בדבריו אלה מעיד פרופ' הראל שחופש הביטוי בפקולטות השונות - כולל בפקולטות למשפטים - מסור רק לחזקים (יש לשער שפרופ' הראל, שהוא מומחה לפילוסופיה של המשפט, מכיר את דבריו של הרטוריקן האתונאי פריקלס, שאמר שהרעיון של חופש הביטוי הוא דווקא בכך שהוא מסור לחלשים).

ובכל אופן, פרופ' הראל מעיד כאן בעצם שבאוניברסיטה אין חופש ביטוי. ואם באוניברסיטאות, שהן מעוזי החשיבה והדעה, אין חופש ביטוי - יש להזדעזע על שתיקתם המתמשכת והצבועה, של שלושים ושניים הפרופסורים הנכבדים הללו נוכח הטרור האוניברסיטאי הזה (שלא לדבר על האפשרות הסבירה שבין אותם שלושים ושניים פרופסורים ישנם כמה שמפעילים במו ידיהם את מכבש ההשתקה).

כך או כך, היה רצוי שמי שעוטה על עצמו גלימה צחורה של אביר חופש הביטוי יפשפש במעשיו היטב-היטב, שמא הוא עצמו אינו דורך במקרה על איזה דוקטור מסכן ומבוהל ושותק מפחד מצמית הנושא עיניו אל הפרופסורה.