הינתקות, ניצחון ודמוקרטיה

התנתקות - פחד מניצחון

לפני שנים יכולנו לחסל את ערפאת. למרות הרוגינו פחדנו לעשות זאת. העובדה שהוא הצליח להפוך את מלחמת הטרור שלו למלחמה לגיטימית לא שינתה מדיניותנו. הפכנו בעיני העולם לגלית ולא דוד העומד נגד רוצחיו.

פרס, רבין... הצילו ערפאת ואש"ף מיציאה מההיסטוריה; הכניסו אותם לבית הלבן, לארץ כהתחלת שיבת הפליטים וחימשו אותם. פחדו מניצחון מלא על הטרור בתחילתו והעניקו להם ניצחון בתקווה לא הגיונית שיהפכו לאנשי שלום אם נוותר להם על יש"ע הקטנטונת.

במסע השיגעון, בעזרת התקשורת שרובה שמאלנית בדיווחי חדשות ופרשנות, ניצלו את העם ושכנעו את הרוב 'שאין פתרון צבאי אלא פוליטי' במקום ההיגיון הפשוט 'שאין פתרון פוליטי לפני ניצחון צבאי' - הבסת הטרוריסטים באופן מלא ואז מו"מ למבקשים שלום אמת. כך פחדנו להיות מנצחים והעדפנו קפיצה גדולה מסוכנת ביותר - לשחק כנאיביים באש על חשבון אזרחי ישראל.

במסורת זאת שרון ממשיך להוליכנו. הוא מסרב לתת לצה"ל ההוראה לניצחון מלא ומבשל עבורנו אסון גרוע יותר מקודמיו הכולל ניקוי אתי, אנטישמיות יהודית מובהקת נגד אלו שהקריבו מעל ומעבר עבור המדינה. לדבריו 'אינו מקיים מו"מ פוליטי תחת אש', אלא בפועל נכנע ללא כלום. הוא בורח ומעניק לטרוריסטים ניצחון גדול הכולל מדינה/מקלט בטוח, וכשייטוש ציר פילדלפי (הדומה לאזור הביטחון בלבנון אמנם הרבה יותר קטן) בגלל מחיר הדמים שנשלם, תתרחב משמעותית דלת הכניסה הפתוחה להמוני פלשתינים לשוב.

לסמוך על המצרים למנוע זאת דומה לנאיביות בסמיכה בעבר על ערפאת שיהיה איש שלום. מעשיו מעודדים גיוס אלפים לשורותיהם של ארגוני הטרור ולא רק בארץ. התנתקותו מהחזית ללא כלום - גם ללא שינוי ממשי בעמדת ארה"ב כלפי עתיד הגבולות הסופיים (למרות הצהרותיו לציבור) גם עומדת בניגוד מוחלט למלחמה העולמית בטרור. לדבריו מהנכנעות/התנתקות יצא קו ביטחון חדש יותר טוב ומצב פוליטי בינלאומי יותר טוב לישראל (כשאנו מוותרים על חלקי מולדת העולם מברך, וכאשר אנו עומדים על זכויותינו, מגנה). היו כבר מספיק כתבות של מומחים, כולל הרמטכ"ל וראש השב"כ, שדוחים מבחינה מקצועיות התזה הביטחונית.

השאלה הנשאלת היא למה מנהיגינו דוחים ניצחון. האם פחד הגלות ההיסטורית עדין שולט למרות שרובנו חילוניים, שאוצרות העבר נשכחו או נגנזו? האם אנו דואגים פחות לעתיד לעומת האמריקנים שמוכנים להקריב חייליהם באפגניסטן, בעירק, בהאיטי... למען המחר? האם המשיחיות היהודית לשלום על-ידי כוחות על טבעיים (לא מדעיים) היא חלק מבשרנו? האם תקוות השלום דוחה ההיגיון ודרכי העולם?

אין לי תשובות. מה שכן ברור הוא שלמרות שאיפת הרוב להיות כמו הגויים, זה לא הולך. אם נמשיך לתת 'לשרונים' כקודמיו לברוח מהניצחון המלא נמשיך לשלם בדמנו, בארצנו עד שלא יהיה מה עוד לתת עבור אולי זמן קצר של שקט!

הבעיה הדמוגרפית היא כאן!

כל הפתרונות המדברים על העברת יש"ע או חלק ממנה לערבים אינם מהווים 'סוף סיכסוך' שמשאיר מדינת ישראל ברוב יהודי לתמיד.
בזכות הרחם הערבייה בעיקר - ללא התחשבות בערביי יש"ע שלעולם לא יתאזרחו בישראל - ערביי ישראל בעוד כ-15 שנים יהפכו את ישראל בתוך הקו הירוק לדו-לאומית בלתי הפיכה בדרך לרוב ערבי בחיי ילדינו שפירושו איחוד פלשתין עד הים.

עדיין אפשר למנוע קריסת ישראל. דרך הומאנית היא הסדר שבו הערבים מערבה מהירדן - ללא שינוי מקום מגוריהם - יהפכו לאזרחי ישות ערבית (עדיף ממלכת ירדן-פלשתין ממדינה טרוריסטית בתוכנו) והיהודים לאזרחי מדינת היהודים. אז יהיה רוב יהודי בישראל מחר ללא כפיית גרוש על אף אחד והתגשמות הלאומניות הפלשתינית. אם נעמוד חזק ולא נתקפל לתכניות שאינן משיגות המטרה, יגיע בעתיד זמנה של גישה זאת.

על הציבור להבין שהאומרים שהבעיה הדמוגרפית נפתרת בחזרה לגבולות 67 או 'חצי הדרך' טועים בעליל. הדרך הזאת היא המשך השלבים להתאבדות לאומית, שסביר להניח תכלול סוף לדמוקרטיה שאנו מכירים והרבה יותר חשוב, חיי הרבה מאתנו.