זועק נגד עצמו

כבר יצא לי לעמוד כאן על הפער הזועק לשמים בין נימוקיהם של שופטים לבין העונשים שהם מטילים. יצא לי גם לתהות האם בשופטים עסקינן, או שמא בפקידים מרובעים שאינם מסוגלים ליטול אחריות. העונש שהוטל על רוצחה של עו"ד ענת פלינר כולל את שני הפגמים החמורים האלה.

ראו מה אומר השופט שאול שוחט, שכתב את דעת הרוב שהטילה על הרוצח רק 18 שנות מאסר: "גלי האלימות עולים וגואים במקומותינו. מעשי הרצח הופכים לדבר שבשגרה, כמעט מעשה של יום יום. על בתי המשפט ליטול חלק, וחלק נכבד, במלחמה בנגע הפושה בנו כבמגיפה, גם על-ידי העלאת רף הענישה כלפי אלה השולחים יד בנפש אחרים. עם זה, אינני סבור שזה המקרה בו יש להעלות את הרף אל מעבר לעונש עליו המלצתי, שהינו ברף הגבוה, לעומת העונשים שנגזרו על קטינים שהורשעו ברצח, בנסיבות חמורות יותר".

הפיסקה הזאת באה לאחר תיאור מפורט של הרצח וקור הרוח בו נהג הרוצח במשך שנתיים תמימות, עד שנתפס - בכלל בעת ביצוע עבירה אחרת. היא באה לאחר עמוד שלם המתאר את סבלם הנורא של בני משפחת פלינר. והיא כוללת את שני הליקויים בהם פתחתי.

כמו כולנו, שוחט קורא - כמעט מדי יום, כפי שהוא עצמו אומר - על מעשי רצח. ואנחנו נוסיף: גם על מעשי אלימות של קטינים, מעשים שכל-כולם רשעות לשמה. הוא אומר שמדובר בנגע. הוא אומר שבתי המשפט מחויבים ליטול חלק נכבד בביעורו. הוא אומר שיש להעלות את רף הענישה - ואז עושה בדיוק ההיפך.

ולמה? כאן נכנס המרכיב השני: כי יש תקדימים. כי בתי המשפט קבעו רף להענשת קטינים רוצחים, כי לא זה המקרה להעלות את הרף. ולמה לא זה המקרה? את זה אמר שוחט באחד העמודים הקודמים: עד כמה שהרצח של פלינר מבחיל, הוא לא "רצח קשה ואכזרי" שבגינו פסקו בתי המשפט בעבר מאסרי עולם גם לקטינים.

זוהי אמירה הגורמת חלחלה. לא שמעתי מעולם על רצח נחמד והומני. ודאי, יש מעשי רצח איומים ונוראים, כאלה שהם קשים ואכזריים במיוחד. אבל אין רצח שביסודו איננו "קשה ואכזרי". האם רצח של אישה צעירה בפתח ביתה ולעיני ילדיה אינו "קשה ואכזרי"? מה צריך היה הרוצח לעשות כדי ששוחט ישתכנע שזה "קשה ואכזרי"?

אבל נניח ששוחט צודק. באיזה מקרה הוא כן יחשוב שצריך להגביה את הרף? האם על כולנו, כולל הקורבנות הבאים, לחכות שנער ירצח בצורה כה "קשה ואכזרית" עד שאפילו שוחט יסכים שיש לשלוח אותו למאסר עולם? האין מחובתו של בית המשפט לא רק להעניש את עברייני האתמול, אלא גם להרתיע את עברייני העתיד? נכון, יש פסיקה קודמת; אבל הרי אתה עצמך, השופט שוחט, אומר שאנו חיים במציאות של גלי אלימות גואים. זה אומר, שהפסיקה הקודמת לא השיגה את מטרתה. זה אומר, שלחזור עליה יהיה עוול מאין כמותו.

החשיבה הפקידותית של שוחט (ובהקשר הזה של ההרכב כולו) באה לידי ביטוי בסירובם לפרסם את שמו של הרוצח. גם כאן, שוחט פועל בניגוד לדבריו-שלו. "רצח הוא רצח הוא רצח. הנאשם רצח את המנוחה. אות הקין הוטבע על מצחו לדיראון עולם משהורשע בביצועו". באמת, כבודכם? איזה אות קין זה, כאשר איננו יודעים מיהו הרוצח? בעוד 15 שנים לכל היותר (בניכוי מעצרו) הוא ייצא לחופשי, גבר בן 36. הכיצד נדע אז שמדובר ברוצח מתועב, אם שמו אסור בפרסום?

אם שופטי ישראל מבקשים לדעת מדוע הציבור מאבד את אמונו בהם, אל להם ללכת רחוק. די אם יקראו את פסק הדין הזה. אני לא רוצה לתת לו שמות תואר; הוא לא מדבר בעד עצמו, אלא זועק נגד עצמו.