אין מחאה ספונטנית. מצוקת הדיור ידועה זמן רב וכך גם המחלוקת הבסיסית ביחס לדרכים לפתור אותה. אם בשבועות האחרונים נוצרה תנועת מחאה, היה מי שיצר אותה, ארגן אותה ומימן אותה ולא בכדי שמענו על מעורבות
הקרן החדשה לישראל במימון הארגונים למען "דיור בר-השגה" בתל אביב והמרכז. אין ספק שקיימת חשיבה פוליטית וכוונה פוליטית ביסוד תנועת המחאה וזו תתברר בקרוב, ואז תנועת המחאה תתפרק למרכיביה.
אני שומע רבים הקובעים במפורש שתנועת המחאה הטרייה היא בעד מדינת הרווחה וצדק חברתי, ונגד הפרטות ומשק קפיטליסטי דורסני. אלו סיסמאות שנואות במיוחד על הימין הכלכלי ועל
עיתון הארץ המבטא נאמנה את משנתו (ע"ע
נחמיה שטרסלר - סלחי לי אבירמה גולן). הארץ הוא אומנם עיתון מתקדם מאוד, אבל גם בעל סלידה היסטורית ממדינת הרווחה וממשק מתוכנן.
עיתון 'הארץ', נאמן למשנתו הכלכלית,
מספק במפתיע לנתניהו תמיכה יחסית בעת משבר. מאמר המערכת שלו מאמץ אל חיקו את רעיון הפרטת מינהל מקרקעי ישראל וביטול הליכי התכנון והרישוי המהווים, על-פי המודל השטרסלרי, את הגורם העיקרי למחסור בקרקע ובדירות מאושרות לבנייה. כל תוכניות הסיוע הכספי מאוסות בעיניו ולדעת העיתון "צריך לשים את הדגש על שני השינויים המשמעותיים - הרפורמה במנהל והוד"לים. אם הם יבוצעו, היצע הקרקע המתוכננת יגדל, ותהיה ירידה אמיתית במחירי הדירות לכלל הציבור". מעניין מה הפובליציסט המכובד, איש הארץ,
יוסי שריד, חושב על כך. הפוליטיקה באמת יוצרת זיווגים מעניינים.
למותר לציין כי בעיני פעילי השמאל, המנסים לנווט את תנועת המחאה, רעיונות אלו הם הסיוט בהתגלמותו. יש לזכור כי הקרן החדשה קרובה לארגונים הירוקים, שנואי נפשם של השטרסלרים והמחשבה על הסבת שטחים חקלאיים פתוחים למגורים היא עבורם חילול הקודש. גם הפרטת המינהל והעברת הקרקע הלאומית לכמה בעלי הון היא לא התוכנית שלהם, אבל זו התוכנית שכנראה תעמוד שוב על הפרק.
אז עם מה נשארנו? עם מחירי דיור גבוהים ועם אותן המחלוקות. אפשר ללמוד משהו ממחאת מחירי הקוטג' הגבוהים. תנועת המחאה הווירטואלית סחפה רבים והביאה להוזלת הקוטג' לבדו - יתר מוצרי החלב דווקא התייקרו. השטרסלרים והממשלה טענו שזה בגלל הקרטל והיעדר תחרות, וקראו לאפשר ייבוא חופשי של מוצרי חלב מאירופה (שם מסבסדות הממשלות את הייצור בגדול). הממשלה, לשמחתם של הדוגלים במשק חופשי ותחרותי, אכן תאפשר ייבוא כזה ובקרוב ניתן יהיה לסגור כמה אלפי רפתות "לא יעילות" ולשלם דמי אבטלה לרפתנים. לרשתות השיווק, אגב, ממש לא משנה אם מוצרי החלב שלהן הם כחול-לבן או לא - כל עוד ניתן לקבל עבורם תעודת כשרות. זו דוגמה לכך שמאבק חברתי גרם לתוצאה אנטי-חברתית מובהקת וגם אנטי-ציונית.
בקיצור, יש תנועת מחאה מתעצמת ואין לנו שמץ של מושג לאן היא מתכוונת לפנות. בן דרור ימיני דווקא
מתמוגג מהמבוכה: "סוף כל סוף גם השבעים של אתמול מבינים שמשהו לא בסדר. סוף כל סוף אחדות אינטרסים בין כפר שמריהו לקריית שמונה. ובכלל, בשדרות רוטשילד יש מתחמים. באחד מהם הדגל הכחול-לבן שולט. באחר - הדגל האדום".
אני מעריך מאוד את בן דרור ימיני, שהוא ללא ספק אחד מטובי הפובליציסטים בישראל, אבל דומני ששמש הקיץ הישראלי הלוהט והלח העבירה אותו הפעם מעט על דעתו. אי-אפשר להושיב את כפר שמריהו ואת קריית שמונה שבת אחים גם יחד - האינטרסים שלהם נבדלים מדי ומציאות החיים שלהם שונה לחלוטין. אני מניח שיש מי ששואף לחזרתה או להקמתה של תנועה פוליטית אשר תניף כמו פעם את הדגל החברתי ואת הדגל הלאומי. איני רואה סיכוי ממשי להגשמת חלום זה.
עלי להודות שאיני מצליח להבין את בן דרור ימיני המבין יותר מאחרים את הפער העצום בין ארגוני השמאל הפוסט ציונים הפועלים בישראל כיום לדגל הכחול-לבן. תנועת העבודה שבכל זאת הניפה, למרות עיוותיה הרבים, לפני עשרות שנים, את הדגל הלאומי ואת הדגל החברתי, עברה מן העולם ועצמותיה שיבשו לא יקומו לתחיה, למרות הבטחותיהם של שלי יחימוביץ' ו
עמיר פרץ, שספק אם הם מוכנים לומר שלום זה לזו ברחוב.
לא ניתן לאחד בתנועת מחאה אחת את אלו המאמינים שאי-השלמת התפרקות המדינה מנכסיה והאצת תהליכי ההפרטה, אגב סילוק כל מכשול ביורוקרטי, הם הפתרון היחיד למצוקת המחירים עם אלו שסוברים בדיוק ההפך. בחיים נדרשת לבסוף הכרעה ונדרש כיוון רעיוני. בשלב די מוקדם תנועת המחאה תידרש להפסיק להניף שלטי "מדינת רווחה עכשיו" ולהתחיל לספק תשובות קונקרטיות.