ברשימה שהתפרסמה בשבוע שעבר נפלה טעות, פליטת מקלדת חמורה; בפסקה הרביעית של החלק הראשון נכתב (-אמת יחסית) כאשר הכוונה הייתה לכתוב (-אמת חלקית). אומנם יש להניח כי בשטף הקריאה לא כל-כך הבחינו בטעות והכוונה הייתה ברורה (אני מקווה) אבל חשבתי שראוי להעיר על הטעות שלי. כי ההבדל בין אמת יחסית לאמת חלקית הוא שווה-ערך להבדל בין אמת לשקר, בין אור לחושך. מה עוד שהאמת היחסית מככבת גם בפרשה שלנו, פרשת מַסְעֵי, החותמת את החומש הרביעי, חומש בַּמִּדְבָּר. אומנם יש בפרשה כמה נושאים מוחלטים, אבל עצם הוויית המסע היא הוויה יחסית. כלומר, כמה הספקנו להתקדם בדרך אל היעד שהוא האמת המוחלטת. כך זה מתחיל [במדבר ל"ג]: [א] אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לְצִבְאֹתָם: בְּיַד-מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן. [ב] וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם--עַל-פִּי ה'; וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם.

אומנם ברור, אבל לא מיותר להזכיר שוב כי אין עניינה של התורה לספר לנו היסטוריה; לא אירועים ואף לא תהליכים ככאלה, אלא רק מה שנוגע לנו כאן ועכשיו. כלומר, כאשר התורה טורחת למנות עבורנו את המסעות שעשינו במדבר אחרי שיצאנו ממצרים של פרעה, זה תיאור נצחי למסעות שלנו, למסע של כל יהודי בעולם הזה. דיברנו בעבר על כפל הלשון והיפוך הסדר, מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם ומַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם; נקודת העניין היא שנשמה היורדת להתלבש בגוף, באה ממקום של אמת מוחלטת, מוֹצָאֵיהֶם, שזה נקודת המוצא שלה אי שם אצל הקב"ה. מטרת הירידה שלה, השליחות שלה בעולם הזה בעודה כלואה בתוך גוף גשמי ואינה זוכרת דבר ממה שהיה קודם, היא לְמַסְעֵיהֶם, לעבור בטוב את המסע שלה בעולם הזה, במודעות מתמדת של אחיזה באמת יחסית לכל היותר, תוך חתירה מתמדת אל האמת המוחלטת, לְמוֹצָאֵיהֶם.

ובכל הדרך הזאת צריכים להישמר פן נסטה חלילה מהנתיב המוביל לְמוֹצָאֵיהֶם. צריכים להיזהר מאוד מפני אשליית האמת החלקית, מפני בעלי דמיונות השווא המזהים אמת חלקית כאמת מוחלטת, מכריזים על כך ולוחמים בכל דרך במי שאינו מצטרף לדרכם הנלוזה. אמרנו שיש בפרשה כמה עניינים מוחלטים, הנה אחד מהם: [נ] וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בְּעַרְבֹת מוֹאָב, עַל-יַרְדֵּן יְרֵחוֹ, לֵאמֹר. [נא] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן, אֶל-אֶרֶץ כְּנָעַן. [נב] וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפְּנֵיכֶם, וְאִבַּדְתֶּם, אֵת כָּל-מַשְׂכִּיֹּתָם; וְאֵת כָּל-צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ, וְאֵת כָּל-בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ. [נג] וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ: כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ, לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. (רש"י): כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן... וְהוֹרַשְׁתֶּם... - והלא כמה פעמים הוזהרו על כך; אלא כך אמר להם משה, כשאתם עוברים בירדן ביבשה - על-מנת כן תעברו, ואם לאו - מים באין ושוטפין אתכם. וכן מצינו שאמר להם יהושע בעודם בירדן.

הקב"ה מודע כמובן לנטייה שלנו לייחס לזולתנו בעלות על זכויות שאין לו. הוא יודע שיש בנו נטייה לרחם על המסכנים ש"גוזלים" מהם את האדמות בכוח הזרוע ושעל כן אנחנו עלולים להעדיף את המשך השהייה במדבר על פני כיבוש הארץ, או לפחות את פיצוי המסכנים על העוול שאנחנו עושים להם בכך שאנחנו "גוזלים" מהם את אדמותיהם. יכול להיות שזה לא יהיה ממש במודע אצלנו, יכול להיות שלא נחשוב במודע שאנחנו מעדיפים להישאר במדבר (הגלות) ובלבד שלא לפגוע ביושבי הארץ, הרי בסופו של דבר גם אנחנו זכאים לפיסת ארץ משלנו. אבל המבחן הקובע הוא מבחן המעשה, והמעשה הולך בעקבות המודעות שעימה יצאנו לדרך. בלשונו של רש"י, על-מנת כן תעברו. כאשר המודעות היא כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ, לָרֶשֶׁת אֹתָהּ, יש סיכוי סביר, עדיין לא ודאי, שנקיים את ההוראות במלואן. מה שאין כן כאשר מוציאים ממערכת השיקולים את הרצון העליון.

החתירה העקבית במהלך המסע בעולם הזה במטרה להגיע לְמוֹצָאֵיהֶם, תיתכן אך ורק על בסיס החלטה מודעת להתאים את התנהגותי לרצון העליון. זה נכון לכל יהודי כפרט וגם לכל קיבוץ של יהודים. לעומת זאת הבחירה לצעוד במסע בלי להתייחס לנקודה שממנה יצאנו ושאליה אנחנו אמורים לשוב, פירושה סטייה קיצונית מהנתיב שאמורים לצעוד בו, כלומר תעייה בדרכי העולם הזה שמצד עצמו הוא לא ממש ידידותי, ובמיוחד לא ליהודים כידוע.

סוף-סוף הרי חייבים לצאת ממצרים

הקב"ה מזהיר אותנו בפירוש: [נה] וְאִם-לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפְּנֵיכֶם--וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם, לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם; וְצָרְרוּ אֶתְכֶם--עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ. למה שלא יורישו אותם - אולי כי מרחמים עליהם ואולי כי מבקשים כוח עבודה זול וזמין. אולי גם בשביל המצפון, שלא יציק על מה שעשינו להם. מקווים שבדרך הזאת יצליחו לפייס אותם וכך ישקיטו את מצפונם המייסר. אבל הקב"ה מבטיח שמה שישיגו בדרך הזאת, זה רק צרות מאותם אנשים שעליהם הם מרחמים. ההתנהלות הקלקוקלת הזאת כלפי מי שאנחנו אמורים להוריש, מקרינה אל כל מערכות חיינו. ובשבועות האחרונים זה כבר שקוף לגמרי ורבים מזהים את הקשר בין הסירוב העקבי שלנו להפנים את המודעות החד-משמעית שמציגה בפנינו פרשת השבוע: כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ, לָרֶשֶׁת אֹתָהּ.

אמנם לא קוראים לילד בשמו, אבל בהחלט קושרים בין הקפאת הבנייה בחבלי ארץ ישראל ובין הנסיקה של מחירי הדירות. מה שלא אומרים זה שהקפאת הבנייה הכריזה בקול גדול, בניגוד מוחלט להוראת התורה כמובן, כי אין אנו הבעלים על הארץ הזאת. ההקפאה שנועדה לרצות את האויבים - אינני יודע אם חיזקה אותם, אבל בטוח שהחלישה אותנו. בעצם, אין ספק שהגבירה את חוצפתם ואת ביטחונם בניצחון הסופי. בכלל, הרושם המתקבל מהאין דרך של ממשלות ישראל בשנים האחרונות הוא שמובילים למלחמת אזרחים כמעט במודע, אבל באין אונים. בשני העשורים האחרונים לפחות, לשום ממשלה לא היה יעד ברור וגם לא קו מנחה, אז העניינים מתנהלים ככה, אקראית, והתוצאות הקשות הולכות ומתגלות. דיברנו על האין דירות, אבל גם הביטחון האישי של היהודים באזורי ההקפאה הולך ומתערער.

נראה כאילו הממשלה שמה לה למטרה להגביל את היהודים לטובת הערבים כנ"ל, ותעוזתם של האחרונים הולכת וגוברת. היהודים חשים שצה"ל הפך לצבא הגנה לערבים וכבר אין להם ברירה אלא לדאוג להגנתם בכוחות עצמם. אגב, אין ספק שזה ירתיע את הפורעים הערבים באין ערוך יותר משצה"ל, עם ידיו הכבולות במוסריות הזויה, עשוי להרתיע אותם אי פעם. עדיין זכורה בקשתם של תושבי חברון מנשיא המדינה דאז, שיורה לצה"ל להגן עליהם מפני המתנחלים. ולאחרונה נראה שצה"ל אכן עושה זאת, הוא מונע מהמתנחלים להגן על רכושם מפני שכניהם המשחיתים. מישהו אולי מקווה שבכך יגרום למתנחלים לנטוש את חזון ארץ ישראל, אבל לענ"ד מה שיצליח לעשות, זה רק להצית תבערה גדולה שתוצאותיה עלולות להיות קשות לכל הצדדים.

להשלמה (זמנית) של המסע בפרשת השבוע, נדבר על עוד נושא אקטואלי מאוד מהימים האחרונים [פרק ל"ה]: [ט] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [י] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן, אַרְצָה כְּנָעַן. [יא] וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים, עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם; וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ, מַכֵּה-נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה. השבוע שמענו על גזר-דינם של רוצחי אריק קרפ שנשפטו על הריגה כי לא חשבו מראש לרצוח אותו, וגזר-דינם היה בהתאם. השפה של המקרה הזה מלמדת היטב עד כמה התרחקנו ממקורותינו, עד כמה העברית החדשה אינה מתואמת עם לשון הקודש. הרי בפסוקים האלה מדובר על מַכֵּה-נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה והתורה מכנה אותו רוצח. כי כאשר פוגעים באדם בלא הצדקה של הגנה עצמית וכדומה, זהו רצח, בין אם בכוונה ובין אם בלא כוונה. בלשון הקודש, הריגה מתייחסת למצבי קרב או הגנה עצמית, ואז אין התערבות משפטית כלל.

אצלנו, המערכת המשפטית (מוסרנית) מתערבת בכל מקרה הכרוך באפשרות של נטילת חיים, והכי בולט זה התערבותה במצבי קרב; היא מורה לחיילי צה"ל כיצד לנהוג במצבים כאלה ואחרים, מבלי שתהיה לה איזושהי אחריות על תוצאות הוראותיה. אז מה הפלא שחיי אדם נהיו זולים כל-כך? הרי בעברית העדכנית, הריגה מוגדרת כרצח רק אם היה תכנון מראש וכו', אחרת זו סתם הריגה או אפילו גרימת מוות ברשלנות, שאז זה הרבה פחות חמור. בתורה יש רצח בכוונה, יש בשוגג ויש אפילו באונס, כגון אם נדחף מהגג ונפל על מישהו שמת מזה. אבל מי שמכה אדם עד שמת - הוא רוצח וכך יש להתייחס אליו. אבל זה רק כאשר מודעים לכך שהרצון העליון הוא המנהל את העולם ואנחנו אמורים להתאים את התנהלותנו לאותו רצון. הגיע הזמן שנעשה זאת, שנשלים את המסע.