גועל נפש

פסק-הדין של בג"ץ בעניין שקריו החצופים של מוחמד בכרי, יוצר סרט התעמולה, ג'נין, ג'נין, אינו מפתיע, ולא יצר שום הלכה חדשה - לא בהתרת הסרט להקרנה - כביכול בשם הזיית חופש הביטוי - ולא בדחיית ערעורם של חיילי המילואים, שביקשו לחייב את בכרי השקרן בהוצאת דיבה.

חופש הביטוי מקבל פירוש מעניין ומקורי בידי שופטי בג"ץ - וכולו מעורר גועל-נפש ואי-אמון בכושר שיפוטם של הוד מעלתם השופטים. זה היה כבר לגבי מחזה, שהשמיץ את חנה סנש; לגבי סרט על אלמנות צה"ל; לגבי סרט על חטיבה 14 במלחמת יום הכיפורים; ועוד. ולא אזכיר כאן, כי נדמה לי, שפרשנות השופטים שונה לגבי פרסומים, שאינם לרוחם (ראו מקרה הרב עידו אלבה, בנימין כהנא ועוד נשמע לא-מעט על תורת המלך - הסוס המת, שהפרקליטות והמשטרה רוכבות עליו, כדי להכות בימין).

כמובן, יש גישה אחרת להסתה שמאלנית, שחלקה גזענית לחלוטין - כמו דברי פרופ' זאב שטרנהל, חיים חפר, פרופ' ג'אד נאמן, עמוס עוז, עמי איילון ואחרים. והרשו לי לשער, כי זה נובע מהסכמה מראש של השופטים לתוכן פרסומי ההסתה הללו.

או שמא הם דחו את ערעור חיילי המילואים, כדי לשמור על כבודה של השופטת דליה דורנר, שהתירה להקרין את הטינופת הבכרית?!
אבוי לנו! יש שופטים בירושלים.

והשופטים הללו אינם לבדם. משהו רקוב לחלוטין בעלית החברה הישראלית, שמוכה בבוגדנות, ואינה מוכנה להגן על החיילים, שהיא שולחת להגן עלינו. חבר טוב אמר, שלו היו בני השופטים חיילים קרביים, יכול להיות שספק-דינם היה שונה.

אמרתי לא-אחת, שמדינתנו המסואבת אינה ראויה להגנתנו, והיא מוכיחה השכם והערב כי אני צודק. יש לי טענות לשופטי בג"ץ, שלא האיצו ביועץ המשפטי לממשלה להיחלץ להגנת חיילי המילואים, שהושמצו על-ידי מנוול, שקיבל מימון אש"פיסטי לסרט כזביו.
מוחמד בכרי הוא שקרן, ולא הייתי צריך את פסק-דין השופטים כדי לדעת זאת. כל אחד שראה את סרטו - כולל אלון גרבוז, מנהל סינמטק תל אביב, שהקרינו - ידע, שבכרי משקר. למרות זאת, הקרינו אבירי השמאל בחדווה את הזוהמה הבכרית בכל מקום, ולחמו למען זכותו להפיץ את שקריו הנאלחים.

עיקר הטענה הנה כלפי הפרקליט הצבאי הראשי, שלא הזיז את אצבעו, כדי להגן על חיילי המילואים. ולמה שיעשה זאת? חיילי המילואים אינם מעלים אותו בדרגה, ולא ידאגו לשיבוצו אחרי שיסתלק סוף-סוף מלשכתו עם כל הקופה ועם דרגת אלוף, שקיבל על לא-עוול בכפו.

והבעיה העיקרית הנה היועץ המשפטי לממשלה, שהיה צד לערעור, אך לא טרח לעשות את חובתו - לתבוע את מוחמד בכרי, כיוון שהשמיץ את כל חיילי צה"ל, שלחמו בג'נין במבצע "חומת מגן", ולא רק את חיילי המילואים מ"גבעתי", שתבעו אותו. תמימים אנשי המילואים מחטיבת "גבעתי", שחשבו, שהמדינה, שחבריהם נפלו על הגנתה, תיחלץ לעזרתם ולהגנה על כבודם המחולל.

היו ליועצים המשפטיים לממשלה ולפרקליטות הרבה שנים להרהר בדבר, ולבדוק על-פי איזה סעיף לתבוע את המנוול - הוצאת דיבה, העלבת עובד ציבור, או כל סעיף אחר, שהם כל כך מזדרזים לשלוף נגד אויביהם הרעיוניים.

האם זה רק מפני שבכרי נמצא עמוק בתוך חיקו החם של השמאל הישראלי, שהפרקליטות אינה זרה לו?!