אנחנו כבר אחרי "האמא" של ההפגנות, אתמול בת"א (בעיקר), הרבה פחות בירושלים ועוד פחות בפריפריה. אין קושי גדול במיוחד לארגן הפגנה אם יש נושא, מימון ותקשורת תומכת. כל אלה היו אתמול בת"א, אבל לא כל כך היו במקומות האחרים. אין ספק, הפגנה של 200 אלף או 230 אלף או כל מספר קרוב אחר היא הפגנה מרשימה במונחים ישראלים. אולם, לצערי, זו הייתה הפגנה מיותרת. לא למדתי ממנה שום דבר חדש, אבל התחדדו אצלי מספר ספקות שעליהם כתבתי במאמרים קודמים, ואנסה בהמשך לחדד מסרים אלה.
מדינת ת"א אינה קוטלת קנים באירגון הפגנות ועצרות, וכבר הוכיחה את יכולותיה בעבר לא אחת. בדרך כלל היו ההפגנות הגדולות הפגנות פוליטיות, והתיצבו בהן מגוייסי הגופים הפוליטיים הניצים אותה שעה בישראל. הפעם מדובר בהפגנה שעל פניה היא ישראלית. דהיינו: של העם. אבל "העם" לא היה שם. היו שם קבוצות בעלות מאפיינים ברורים - פוליטיים, אידיאולוגיים, סקטוריאליים; אבל היו חסרים בה באותה מידה קבוצות אחרות, לא פחות חשובות.
הפגינה בעיקר מדינת ת"א והסביבה וחסרה הפריפריה החברתית של ישראל (פריפריה חברתית ולאו-דווקא גיאוגרפית). בפריפריה הגיאוגרפית, שבה מרוכז חלק גדול מהפריפריה החברתית, היו בד"כ ניצנים דלים של חיקוי לאירועי ת"א, ואני רואה בכך כשל של מארגני ההפגנה אתמול. לא היה צורך בעוד הפגנת המונים בת"א, המסר של ההפגנה משבוע שעבר נקלט היטב אצל כל מי שאליו הופנתה.
אם היה צורך בהפגנה נוספת, הוא נבע מההומוגניות היחסית של משתתפי ההפגנה הראשונה, וצריך היה לחתור לשבור הומוגניות זו. בכדי לשבור הומגניות זו, דרוש אחד משני צעדים מרכזיים: ביזור ההפגנות - עריכת מספר רב של הפגנות (נניח 50) במקומות שונים בארץ, רובם בפריפריה הגיאוגרפית, בכדי לבטא היטב את הקשר הרעיוני והסולידרי בין המוקד שבמרכז לבין הפריפריה.
לחלופין, העמדת הקשר בין הפריפריה למרכז במוקד השיח של העצרת המרכזית בת"א, ע"י מתן ביטוי לסולידריות של "מדינת ת"א" עם הפריפריה (סולידריות שבעבר לא הייתה מובנת מאליה) בדברי הדוברים המרכזיים ובשיתוף נציגים מההפגנות הפריפריאליות, בעצרת המרכזית, בת"א. שני הדברים לא התקיימו.
העצרת עמדה בסימן הקריאה המוצדקת ל"צדק חברתי", אולם כאשר האוכלוסיה הסובלת ביותר מחוסר צדק כזה כבר שנים רבות אינה מיוצגת כהלכה בהפגנה (חרף ההתלהבות של צ'רלי ביטון), מאבדת הקריאה משקל מוסרי רב. אין זה סוד שחרף הקשיים האוביקטיביים של המעמד הבינוני כיום, עדיין מצבם של רבים בתוכו טוב בהרבה ממצבה של הפריפריה החברתית, על-פי כל קנה מידה שנבחר: דיור, הכנסה משפחתית, רמת חיים, רמת השכלה רמת רפואה וכו'. עובדה זו הוטבעה במסר כללי שמיקודו היה קשייו של המעמד הבינוני; זה "צדק חברתי"? דומה שמארגני ההפגנה לא נתנו דעתם עד הסוף לגבי תכליתה והחטיאו הזדמנות פז להפוך את המחאה התל אביבית (שרובה מעמד בינוני) למחאה אותנטית של כלל הציבור.
כדאי לזכור: בישראל חיים כחצי מיליון נפש מתחת לקו העוני, חלקם בת"א ורובם מחוץ לת"א. כאשר למעלה ממיליון ישראלים ישבו במקלטים, ממ"דים ומיגוניות תחת אש במשך 34 יום במלחמת לבנון השניה (2006), כשת"א חיה את החיים הטובים בבתי קפה, לחלקם לא היו מקלטים, חלקם ניטשו ללא שירותים מוניציפליים, חלקם ספגו נזקים כלכליים מפגיעות טילים או אובדן הכנסות, שבחלקם תוקנו ובחלקם לא תוקנו - זה צדק חברתי? מאז 2005, גירוש יושבי חבל עזה, ועד לימים האחרונים וחרף הבטחות ממשלתיות, לא שוקמו 10,000 האנשים הללו כלכלית וחברתית - זהו צדק חברתי? היכן היה עיניינם בהפגנה? בכל התקופה שמאז הגירוש ועד היום, ממשיכים תושבי הדרום (כ-750 אלף נפש) להיות נתונים לאיומי טילים מסוגים שונים. חלקם חסר מיגון בסיסי, מצבם הכלכלי ירוד, השירותים הציבוריים בישוביהם מפגרים פיגור ניכר אחרי ת"א וגוש דן ורבים מהם נזקקים לסוגים שונים של השלמות הכנסה - זה צדק חברתי? היכן היה עיניינם בהפגנה האחרונה?
בישראל חיים עדיין כ-200 אלף ניצולי שואה, שזוכים להבטחות חוזרות ונשנות של הממשלה שאינן מקויימות. רובם בגילאי 80 שנה ויותר ומתקשים להתקיים בכבוד, לאחר כל הסבל שסבלו במלחמה ולאחר מכן גם כאן - זה צדק חברתי? היכן היה עיניינם בהפגנה? בישראל חיים כיום כ-700 אלף קשישים וזקנים, שתוחלת החיים שלהם גדלה והולכת ורמת ההכנסה שלהם הולכת ויורדת, חלקם ערירים, חלקם סיעודיים, חלקם מוגבלים רפואית או מנטלית ובריאות כולם נופלת בהרבה מזו של מפגיני האוהלים והצועדים בסך בת"א. זהו צדק חברתי? היכן היו עיניינם וייצוגם בהפגנה?
דומה שדי בדוגמאות אלה כדי להמחיש את הפער העצום בין הקריאה בהפגנה ל"צדק חברתי" לבין מה שבאמת היה בראשם של המארגנים כאשר התחילו לעסוק בנושא רגיש וסבוך זה. את הקריאה בהפגנת המחאה ראוי היה לנסח כ"צדק חברתי לחזקים"... משום שבצדק חברתי אמיתי היא עדיין לא התחילה לעסוק. והיכן במשחק הזה חלקי העם שבעוד פחות מדור יהיו רוב בישראל - דתיים לאומיים, חרדים, מתישבים איו"ש, קבוצות ימין פוליטי שהן גם "במקרה" אזרחים שמשרתים בצבא, עושים מילואים, משלמים מיסים ואפילו לא מסרבים לשרת באיו"ש? מדוע נפקד מקומם בהפגנת ההמונים הספונטנית הזאת בצורה כל כך בולטת ביחס למשקלם המספרי באוכלוסיית ישראל?!
אני יכול להציע תשובה לשאלה זו, אבל לא אעשה זאת הפעם בכדי לא להפוך מסמך זה, שעיקרו ניסיון לכוון את מאמצי המחאה לכיוונים קונסטרוקטיביים, לכתב קיטרוג. אני מאמין שגם "מנהיגי" המחאה, שאפילו אתמול עדיין כשלו בלשונם כאן ושם כאשר דיברו בפומבי והניחו לסיסימאות-עבר להשתלב בצורה צורמת בכיוון הסולידרי החדש, להפנים את מה שהם לומדים בוודאי כל יום בנסיונם לעסוק בעינייני חברה וכלכלה לאומיים.
אתמול עוד שמעתי שיש מי שחושבים על הפגנה נוספת. אם זו האחרונה הייתה מיותרת, הפגנה נוספת בת"א תהיה כבר שגיאה אסטרטגית. יש אולי מקום לשקול מהלך שיתקן כמה מהעיוותים שהזכרתי קודם ע"י ארגון מספר גדול של הפגנות קטנות יותר, דווקא בפריפריה, והבאת התקשורת המגוייסת לשם, בכדי שתסקר מציאות ישראלית אוטנטית ופלורליסטית באמת. על תפקוד התקשורת כבר כתבתי מספר דברים במאמר קודם. הפעם חזרה התקשורת על התנהלותה השערוריתית, "התנחלה" ברובה במדינת ת"א, התמוגגה מההמונים ושכחה שלישראל יש "סניפים" בעוד מספר ישובים בארץ.
זאת ועוד, באירוע כל כך יוצא דופן בישראל וכל כך חורג מההתנהלות הפוליטית השגרתית והמאוסה, היה מקום לשמוע לא רק את דעותיהם של "מנהיגי" המחאה, אלא גם של קבוצות אחרות בציבור, של אנשים מהפריפריה ושל מומחים שהם "עובדי קבלן חיצוניים" לצורך זה. אילו נהגה התקשורת כך, אולי היינו שומעים קצת יותר דברים של טעם לכאן ולכאן וקצת פחות דברים של כתבים שהבנליות, השיטחיות והתעמולה הפוליטית-אידיאולוגית, "נוזלים להם מהאוזניים".
אי-אפשר לומר כל אלה ולא להתיחס לאי-נוכחות המגזר הערבי בהפגנה. אין ספק שאחת הסיבות שבגינה לא ראינו השתתפות ערבית מסיבית באירועים בת"א וגם בישוביהם בפריפריה, קשורה בטעמים דומים לאלה שבגינם חסרו סקטורים יהודיים רחבים אותם ציינתי קודם. אבל בהעדרות הערבית המשמעותית, טמונים לדעתי לפחות שני מוטיבים נוספים: מוטיב אחד שייך להתבדלות ההולכת וגדלה של ערביי ישראל מהמדינה, התבדלות הקשורה בהכרתם המתחזקת שהציבור בישראל אינו הולך למדינת כל אזרחיה, וכי המחאה הנוכחית, אם תצליח, רק תחזק מגמה זו.
מוטיב שני שייך לאי-הוודאות האופפת את ספטמבר הקרוב, והשלכות אפשריות שלה על המצב בארץ בכלל ועל יחסי יהודים-ערבים בישראל בפרט. העדרות מרצון זו, היא שגיאה על-פי כל קנה מידה רציונלי, משום שהמאבק הנוכחי על "צדק חברתי", כפי שכבר ראינו, אינו מאוזן במגזר היהודי ובמגזר הערבי. השתתפות הערבים הייתה מחדדת עובדה זו, ומוכיחה למארגני המחאה, כמה קשיים אוביקטיביים שמקורם בסיסמת המאבק שלהם - "צדק חברתי" עומדים על דרך הגשמת שאיפותיהם - שאיפותינו. אבל, רצונם ועל כן - זה כבודם.
המאבק הנוכחי הוא על חלוקה שונה של המקורות הלאומיים והעושר הלאומי. בל נטעה, מאבק פרושו הפעלת אמצעי שיכנוע מסוגים שונים. בסופו של דבר ההכרעות תתקבלנה במוסדות הנבחרים של המדינה, יהיה ראש הממשלה אשר יהיה ויהיה שר האוצר מי שיהיה. לא ניתן יהיה לחלק מה שאין ומי שייוצג היטב, יזכה כנראה בנתח "שמן יותר". עד כאן הדבר טבעי ומובן. ההבדל הנדרש הפעם הוא להתנער ממאבק "חזירי" ולנהל מאבק שיש בו ריסון על-ידי ערכים חברתיים של החמדנות הטבעית של בעלי הזרוע. לכן, חשוב שבמאבק הנוכחי יהיו מיוצגים כל הסקטורים המרכזיים של החברה הישראלית, ישמיעו את קולם וידאגו לייצוג הולם של צרכיהם. אם לא כך, תהיה התוצאה הבלתי נמנעת אך ההרסנית "צדק חברתי לחזקים".
בשולי הדברים ראוי אולי להעיר את ההערה הבאה. היו בעצרת בין המפגינים ובין הדוברים מי שחשבו שגם בהזדמנות זו ראוי "לנגח" את ראש הממשלה בשאלת שחרורו של גילעד שליט. הצבועים ביותר עדיין מדברים על חוסר החלטה - שקר עובדתי. האחרים על "תמות נפשי עם פלישתים", כלומר: לשחרר "בכל מחיר". לטעמי, היה אזכור עיניין זה בהפגנה אתמול צורם. ובכל מקרה, אם כבר הוזכר עיניינו של שליט, מדוע לא הוזכר באותו קונטקסט בדיוק עיניינו של יונתן פולרד?? (סולידריות... כבר אמרנו?)
לסיכום: הפגנה מרשימה על-פי כל קנה-מידה, בוודאי לפי קנה-מידה ישראלי. הפגנה שהייצוג התל אביבי בה דומיננטי והייצוג הישראלי בה חלקי בלבד, והדבר אינו לזכותה. צריך לעבור מביטויי מחאה של השכבות החזקות יחסית במדינת ת"א למחאה אוניברסלית יותר, שבה מיוצגות השכבות החלשות בישראל;
אין "צדק חברתי" בייצוג החזקים בלבד או בעיקר. אין צורך בהפגנות נוספות, אבל יש צורך בהתמקדות בתוצאות המעשיות של המחאה (כפי שפרטתי כבר במאמר קודם). לפני שמפתחים ציפיות מוגזמות ואופוריות חברתיות-כלכליות, צריך להבין היטב את המציאות הכלכלית הישראלית, את מעמדה בעולם, את האירועים האחרונים בארה"ב והשלכותיהם ואת הנזילות האזורית. דווקא האי-וודאויות מכתיבות למנהיגי המחאה זהירות והתרחקות מסיסמאות, שיתוף פעולה עם הממשלה תוך עמידה על יעדים ותוצאות, ומיקוד בעיקר. מבחנה האמיתי של המחאה אינו בזכרון הקולקטיבי של ההרפתקה, אלא בשינוי שתביא לחיינו. אני עדיין ממליץ לדבר בקובץ יעדים קונקרטי בכל אחד מהנושאים העקריים - דיור, יוקר מחיה, שכר הוגן עם פערים מופחתים, חינוך משופר ומערכת בריאות שיוויונית ומקצועית.
כל הכבוד למארגנים על מה שהשיגו עד כה, והלואי שישכילו להצליח בהמשך הדרך.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
