החינוך הטכנולוגי מידרדר לשיאים חדשים של שפל

אחרי למעלה מ-30 שנה של הזנחה, החינוך הטכנולוגי מידרדר לשיאים חדשים של שפל. שיעור התלמידים הלומדים מקצועות טכנולוגיים בישראל ירד לכ-30% ואנו בפער משמעותי ביחס למדינות ה-OECD שם שיעור הלומדים בחינוך הטכנולוגי עומד בממוצע על 70%.

לפני כמה עשורים מדינת ישראל צמצמה וקצצה תקציבים מיועדים לחינוך הטכנולוגי-מקצועי וגרמה למצב העגום של היום. על-אף שבמשרד החינוך הבינו היום את הבעיה והחלו לפעול לשיפור תדמיתה, המצב הוא חמור ועל סף פגיעה של ממש בתעשיה, עם חסך של אלפי עובדים טכנאים והנדסאים. למעשה, ניתן לומר כי כיום אין כלל חינוך טכנולוגי בישראל, אלא שיירים ממסורת עבר ישנה ומכובדת.

בינתיים, החברה הישראלית עודנה נסמכת על הצלחות הדור הישן והוותיק ועל העלייה מברית המועצות, שמילאה את "החורים החסרים" כאשר הגיעה לישראל של שנות ה-90. אך אותם ותיקים ועולים חדשים ישנים, יצאו בקרוב לפנסיה והתעשיה שוב תצטרך להתמודד עם המחסור העצום שייווצר. אנחנו חייבים להחזיר את הדימוי והתדמית של החינוך הטכנולוגי בישראל למה שהיה פעם. מדינת ישראל, ובתוכה משרד החינוך, חייבים לגבש תוכנית לאומית שתחזיר את החינוך הטכנולוגי והמדעי לסדר עדיפות גבוהה כולל השקעה והקצאת משאבים.

שיפור התדמית צריך להיעשות בכמה מישורים במקביל - אם בהובלת מהלך לקליטת דור מחנכים חדש, שמכיר בחשיבותו של החינוך לטכנולוגיה ואם בהפעלת מערך הסברתי לתלמידים אודות אפשרויות התעסוקה, שיטות העבודה פורצות הדרך וההישגים הרבים של התעשיה הישראלית בעולם ובארץ.

לסיכום, החינוך המדעי טכנולוגי בישראל נמצע במשבר חמור מזה מספר שנים והמשמעות של כך היא פגיעה בחוסן הכלכלי של המדינה והחברה. במציאות המזרח תיכונית המאוד מורכבת ונפיצה שאנו חיים בה כיום, יש צורך קיומי בהחזרת הנוער שלנו אל המקצועות הטכנולוגיים. חינוך טכנולוגי מקצועי יוכל להבטיח הן את צורכי המדינה ומשק העבודה במדינה בעידן של תחרות גלובלית והן את צורכי היחיד למצוא עבודה שתאפשר לו להתפרנס בכבוד.