שתיקת הכבשים

שתיקתם של תשעת מוכי הסנוורים מן הסיעות הערביות, מול רציחתם הברוטאלית של אחיהם הסונים, אינה אלא הודאה במשתמע בעובדה, שכל מה שמעניין אותם באמת, אינו אלא ניגוח מדינת ישראל, בארץ ובעולם, במאמציהם לפרק את הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. כשחייל ישראלי גוער במתפרע פלשתיני במעבר כלשהו ביו"ש, הם ימחו ויזעקו עד לב השמיים, בארץ ובעולם, כנגד "העריצות הישראלית". כששוטר ישראלי נוזף בפלשתינית פורקת עול, הם יחוללו רוב מהומה על לא מאומה במליאת הכנסת וּועדותיה. הם יאשימו את ישראל בכל מדווי העולם, ורק השבוע האשימו כמה מהם את ישראל באחריות למתקפת הטרור הרצחנית בדרום, שגבתה שמונה קרבנות ישראלים. מי אשם? ח"כ אגבריה הקומוניסט (חד"ש) טוען, שישראל כמובן: "ישראל הזמינה את הפיגוע".

אבל כשעריץ ערבי חסר צלם אנוש, שוחט בדם קר, ממש כך, מדי יום עשרות אזרחים ערבים אומללים, שדוכאו במרוצת 41 שנות שלטון העריצות של האסדים והפכו לעבדיהם הנרצעים, נעלמו כל הערכים שבשמם זעקו כנגד היהודים הרשעים.

אבל גם כשהם שותקים יש בקרב ערביי ישראל (חובה לומר – לא כולם כאלה) מי שמדבר, ומכלל דבריו אפשר אולי להבין מה באמת חושבים אלה ששותקים. הנה מה שכתב העיתונאי זוהיר אנדראוס, מכפר טמרא, מחובבי משטר הדמים הסורי, תחת הכותרת: "אסאד המשך לשאוג" (אסאד בערבית – אריה). הדברים יצאו ממקלדתו כשלטבח כבר מלאו ארבעה חודשים והיה ברור שאינו אפיזודה חולפת: "סוריה ניצבת היום בפני שתי ברירות קשות: או להיכנע לדרישות האמריקניות-ישראליות, או המשך שליטת אסאד במדינה האחרונה שעדיין דוגלת בפאן-ערביזם... האם אנחנו מעוניינים לחסל את המבצר האחרון של הלאומיות הערבית?... [אסאד איננו] הנשיא המצרי, שסולק בבושת פנים, ביצע את המטלות על הצד הטוב ביותר, הפך לציוני יותר מהרצל והיה למעשה עושה דברה האמין והנאמן של ארה"ב ובת בריתה האסטרטגית ישראל... סוריה אירחה ומארחת את המנהיגים הפלשתינים האופוזיציוניים... מבחינה לוגית, אסאד חייב, כן ממש חייב, להמשיך להוביל את המדינה ולשאוג: עד כאן, אין ויתורים חינם ואין דגל לבן", ועוד הבלים הזויים ומיני בלה-בלה מסוג זה.

אז אולי זה מה שבאמת חושבים הח"כים הערבים על הוד מעלתו הקצב מדמשק? שאם לא כן, מן הסתם הם היו קמים ומשמיעים קולם ברמה, תרתי משמע.

אפילו העובדה הנוראה, שמאז תחילת ההתקוממות העממית בסוריה בינואר השנה נרצחו בסוריה בירי של אש חיה ללא אבחנה, על-פי נתוני האו"ם, למעלה מ-2,300 ערבים שוחרי חופש, לא מזיזה להם, לח"כינו הערבים. שום ציוץ של מחאה לא נשמע מפיהם כנגד הטירוף הרצחני של הקצב העלאווי מדמשק, שמנסה בכוח הנשק זה שבעה חודשים לדכא את שאיפת העם הסורי לחופש מרודנות, תוך שפך דמו באמצעות טנקים ושיריוניות קרב, לוחמי קומנדו אכזריים, ספינות טילים ועוד.

וזה לא מפני שמיתרי קולם של ח"כינו הערבים נשחקו. דווקא לא. הם יודעים לצרוח דווקא כשלא צריך. מי יכול היה להחמיץ את קולה הצפצפני של חברת הכנסת חנין זועבי, בת טיפוחיו של המרגל הנמלט עזמי בשארה, כנגד הרשעים היהודים שהטילו מצור – שלא היה ולא נברא - על בירת החמאס עזה. אבל כשמדובר ברצח שיטתי ואכזרי של אלפים מאחיה - בדמשק, בחמה, בטריפולי ובשאר ערי וכפרי סוריה, בידי שליט שטני שלא יירתע מחיסול עוד אלפים ורבבות מבני עמו (כל עוד לא יעצור אותו מישהו), היא שותקת. תענית דיבור גזרה על עצמה הצדקת מנצרת.

וכך גם שאר 'הצדיקים' הסלקטיביים מן הסיעות הערביות, שצעקנותם אומנותם. אבל הפעם הם נאחזים בשתיקה הנואלת. וזאת חרף העובדה שדווקא לבני העם הסורי, יותר מאשר המצרים, יש סיבה טובה לזעוק ולהתקומם, ויש לח"כים המייצגים את ערביי ישראל סיבה טובה למחות. שהרי בשאר אסד, שקיבל את השלטון במתנה מאביו העריץ האכזר חאפז אסד, הוא נציג של המיעוט העלאווי בסוריה. זהו מיעוט שמשקלו היחסי באוכלוסיה אפסי, אפילו יותר קטן ממשקלם של ערביי ישראל באוכלוסיית המדינה. העלאווים מהווים רק 7% מכלל העם הסורי, אבל מחזיקים בכל המשרות הבכירות במשק, בממשל, בפוליטיקה ובכוחות הצבא והביטחון, והם, בהנהגת משפחת אסד לדורותיה, הפכו את הסונים הסורים, המהווים 80% מכלל האוכלוסיה, ואת שאר מגזרי האוכלוסיה - הדרוזים והכורדים - לחוטבי העצים ושואבי המים של בעלי הדם העלאווי הכחול.

אל מול הגזענות האמיתית הזו, האפליה הבוטה של הרוב המכריע בידי מיעוט אלים, האלימות המטורפת שגובה כל יום עשרות קרבנות חפים מפשע נוספים, אין להם, לח"כים הערבים, מה לומר. במרוצת שבעת חודשי הטבח האחרונים הם לקו בשיתוק מוחלט, הצטרפו למנזר השתקנים.