הסיפור הבא הוא למעשה די "עתיק" (הרי לא נולדתי אתמול): היה לי דוד, חיים שמו, אחיה הגדול של אמא שלי, ובשנות העשרים והשלושים של המאה שעברה הוא, כמו רבים מצעירי יהדות רוסיה, היה ציוני. הארגונים פעלו אז בצורה חצי מחתרתית - השלטון הקומוניסטי עדיין לא הגיע לשיא "השוויון והחופש". הוא היה חבר ב"החלוץ" ואמי - "השומר הצעיר". שלוש פעמים דודי ניסה לעבור את הגבול בין ברה"מ ורומניה כדי להגיע לארץ ישראל. פעמיים תפסו אותו אנשי משמר הגבול הסובייטי ופעם שלישית, אחרי שהוא כבר עבר את הגבול, תפסו אותו אנשי משמר הגבול הרומני, שדדו ממנו הכל, הרביצו וזרקו בחזרה לברית המועצות. לא היה לו כסף אפילו להגיע הביתה והוא נאלץ ללכת עשרות קילומטרים ברגל.
עם התפתחות הסוציאליזם ו"הצדק והשוויון החברתי" - כל החשודים בפעילות ציונית אט אט "נאספו" ונשלחו ל"מחנות העבודה". גם דודי בשנת 1938 נעצר הואשם בציונות, נשפט על-ידי השלישיה (כינוי למשפט שדה) ונשלח לעשר שנים במה שכונה "מחנות עבודה".
סלחו לי על הפתיח הארוך במקצת - כי למעשה הסיפור בעצם רק מתחיל. בפעם הראשונה ראיתי את דודי בשנת 1948 כאשר הוא השתחרר מ"מחנות עבודה" והגיע אלינו להתייעץ עם אמא ולחפש כיוון ודרך בחייו, לבסוף הם התיישבו בשכנות אלינו: הוא מצא עבודה והביא את משפחתו. כשהייתי ילד שמעתי ממנו הרבה סיפורים על החיים במחנות, את רובם אני כבר לא זוכר, אבל הסיפור המעניין נשאר בזיכרוני - בגלל הקשר לאירועים אקטואליים והתעוררות דור שמתגעגע לצדק ושוויון סוציאליסטי אנסה לשחזר אותו כאן:
ב"מחנות העבודה" דודי נשלח למכרות הפחם בצפון רוסיה, באזור חוג הקוטב הצפוני שנקרא וורקוטה - Vorkuta. שם עבד עימו אדם שהגיע לברה"מ מארץ ישראל (פלשתינה) בשנות 1925-30 - לא זוכר בדיוק.
הוא סיפר לדודי שהיה פעיל קומוניסטי בעת שהותו בארץ ופעל בצורה נמרצת כנגד העליה ארצה. לפי תיאוריו האוניות היו מגיעות לנמל תל אביב או יפו ונשארות בים בעת שהנוסעים היו מועברים בסירות לחוף. לפני שסירות ההעברה היו מספיקות להגיע לאוניות הוא וחבריו היו מגיעים וצועקים לאנשים על הסיפון:"אל תרדו! זו ארץ אוכלת יושביה! כולנו מתים מקדחת, מרעב, מניצול של עשירים! ואם אנו לא מתים ממחלות - אז ערבים הורגים אותנו!" כך זה נמשך כמה שנים טובות עד שמישהו אירגן קבוצה שהחליטה לנסוע לברית המועצות ולהשתתף בהגשמת הסוציאליזם והצדק החברתי שם. הם הגיעו, התפלגו לכמה קבוצות, לקבוצה שלהם נתנו קרקע בחצי האי קרים (Krim) - ושם הם הקימו קולחוז (משק משותף) שהתפתח מצוין - אבל בשנות השלושים כל הפעילים שהגיעו מארץ ישראל התחילו להיעלם, עד שהגיע תורו של אותו בחור והוא נעצר. האשימו אותו בבגידה, הכריחו אותו לחתום ולהודות שהוא סוכן אנגלי ומרגל. התמזל מזלו והוא לא הוצא להורג אלא קיבל עשרים וחמש שנות עבודת פרך ב-"מחנה עבודה". מהמחנה הזה הוא כבר לא יצא ונקבר באזור קרח הקוטבי - וורקוטה. כל אחד ודרכו, כל אחד וגורלו.
אני מפרסם את הסיפור כאן כי האמת סביב מושג ה"צדק החברתי" נשכחה ופתאום הופיע דור שמתגעגע אליו מחדש ואין חדש מתחת לשמש. ההיסטוריה יכולה לחזור וסיסמת "הצדק החברתי" יכולה להוביל מחדש לרודנות מהסוג השפל ביותר. אין כאן דרך חזרה. בחברת "הצדק" הזו יש רק עבדים.
הסיפור הזה הוא לזכר דודי חיים מיטניקוב, שחזר חולה שחפת אחרי עשר שנות "צדק חברתי קומוניסטי" ולא זכה להגיע לארץ ישראל, אבל כאן גרים נכדיו וניניו.
יהיה זכרו ברוך!
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
