בואו נתעורר, לפני שספטמבר ייגמר

אם חשבתם לרגע שמטרת המאמר הזה לגרום לנו להתרווח בכיסא, לחייך, להירגע ולהתעלם מספטמבר, אתם טועים. בגדול. כי למרות שמבחינה מעשית להכרזה כמעט שאין משמעות, מבחינת יחסינו למו"מ עם הרשות יש לכך משמעות עמוקה. בשנת 1993 נחתמו הסכמי אוסלו בין רבין וערפאת, ושני המנהיגים דאז התחייבו - בין היתר - לפתור את הסכסוך בדרכי שלום, ללא שימוש באילוצים בינלאומיים או בפעולות טרור. בפנייתו לאו"ם, מפר אבו מאזן הסכם זה, וזו הדרך בה ממשלת ישראל צריכה לראות את הדברים: הפרה פשוטה של הסכם. אם כך, אין סיבה הגיונית לישראל להמשיך ולקיים הסכם זה, ויש לראות את הסכם אוסלו כבטל ומבוטל.

מעבר לכך, הצלחת המהלך צריכה לגרום להסברה הישראלית להסמיק, להחוויר, להתעשת ולהתחיל לפעול במלא המרץ. אם רק יהיה לנו האומץ להגיד אמת בצורה פשוטה, אם רק נאמין שאנשים - באופן עקרוני - חותרים להגיע לאמת, ורוצים לשמוע אותה - נצליח לנצח גם בקרב הקשה על הדעה העולמית. בנוסף, יש להיערך למקרי אלימות שעלולים לפרוץ במהלך החודש, ולהתייחס אליהם בהתאם. ואם תהיינה הפגנות לא אלימות, כפי שמבטיחים ברשות, ישנה תשובה פשוטה: על אזרחי ישראל לקחת דגליהם בידיהם ולהודיע בקול גדול: אנחנו כאן, וכדי להישאר. באיתמר, בגוש עציון, באריאל, במערת המכפלה ובכל מקום שנגזל מאיתנו לפני יותר מאלפיים שנה. הפעם לא נראה שוטרים מול ילדים, וחיילים מול נשים; הפעם נראה אוכלוסיה פשוטה אל מול אוכלוסיה פשוטה, עין מול עין, בצורה הכי פשוטה ואמיתית שיכולה להיות.

מדינת ישראל אינה הזיה חולפת, וככל שהאומה הפלשתינית תמהר להכיר בכך - ולא רק באופן פורמלי - כך ייטב לשני הצדדים. עליהם להבין את הצורך להתגמש בדרישותיהם, כפי שממשלת ישראל התגמשה במהלך הזמן, ולהפסיק לדבוק בגבולות 67' שאינם ברי-הגנה מבחינת ישראל ושאוכלוסיה גדולה מכדי לפנותה הולכת ומתבססת מעבר להם כבר ארבעים וארבע שנים.

נקנח במילותיו של בן-גוריון, שצריכות להיות מילות המפתח בתגובותיה של ממשלת ישראל לנעשה בספטמבר: לא משנה מה יגידו הגויים, משנה מה יעשו היהודים. או, בתמציתיות משעשעת משהו, או"ם-שמום. כשמסתכלים על זה, מפלצת ההכרה באו"ם היא לא יותר מחיית מחמד חמודה שמטילה צל גדול ולכאורה מאיים - אז אל תירא, ישראל. ובטח שלא מצללים.

לאור כל האמור לעיל, יש לשאול את עצמנו: אם האומה הפלשתינית כבר ניסתה את הצעד הזה, וחזתה כיצד השינוי לו ייחלה חמק מבין ידיה - מדוע מנהיגיה מתעקשים לשדר להם שוב את אותו סרט חסר עלילה?

יש כמה תשובות אפשריות. אחת מהן היא פוליטיקה פשוטה - למרות הסכם הפיוס בין החמאס לרשות, עדיין יש יריבות פוליטית בין שתי ההנהגות. זוהי דרכה של ממשלת אש"ף-פתח להראות לאומה הפלשתינית כיצד היא מעניקה לאומה הפלשתינית אהדה עולמית, תמיכה וסימפטיה גורפות וחיבוק ענק מהאו"ם (מה שאכן נכון). כך רוצה השלטון להשיג את אהדת אנשיו - גם, כנראה, במחיר סיכון המו"מ וההסכמים הקיימים עם ישראל ובהפסקת התמיכה הכלכלית האמריקנית.

בנוסף, ברשות כנראה מקווים כי מדינת ישראל תיחשב מדינה פולשת באופן סופי וחד-משמעי, מה שאמור להוביל להשלכות משפטיות חמורות ביותר, בנוסף לסנקציות ולאיומים על מדינת ישראל שמטרתם לאלץ אותנו להוציא את צה"ל ואת המתיישבים ממקומם מחוץ לקו הירוק. אלא שישראל נמצאת בשטחים אלו לפני היישות המדינית החדשה שעוד לא נולדה, ולכן לא היה כאן שום אקט של פלישה למדינה קיימת - כי כשצה"ל נכנס ליו"ש, לא הייתה שם אף מדינה. לכן מאוד לא סביר שישראל תוכרז כפולשת, אם כי לא ניתן להגיד זאת בוודאות, ולכן הם כנראה מקווים שזה יקרה. בנוסף - הם מקווים לקבל באו"ם מעמד של חברות מלאה, ולא רק של משקיפים, מה שסביר להניח שיקרה. אז היי, באו"ם תהיה עוד מדינה שתקיים יוזמות אנטי-ישראליות. מישהו רוצה לספור את כולן?

צרפו את כל אלו לרעש התקשורתי העולמי, לעוינות שהם מעוררים נגדנו ולפחד שהם מנסים לגרום לנו להרגיש, בתקווה שנוותר על הכל לפני העשרים בחודש - והרי לכם מניע לפתוח בהצגה הגדולה.

רבים מאיתנו בטוחים שבכוחו של האו"ם להקים מדינות חדשות, ושבעצם האו"ם הקים אף את מדינת ישראל. כולנו מכירים את התמונות משנת 1948, בהן ישבו יהודי א"י והעולם כולו סביב מקלטי הרדיו וחיכו לשמוע כיצד התקבלה החלטה מס' 181 של האו"ם ברוב תומך (תוכנית החלוקה). לאחר מכן קמו היהודים לחגוג וקראו כי "יש לנו מדינה!", בגלל שהאו"ם בטובו החליט להעניק לנו אותה.

אלא שלא כך פני הדברים. מה שהביא להקמתה המעשית של מדינת ישראל היא העובדה הפשוטה שמדינת ישראל שלטה בפועל בשטחיה ואכפה בהם את החוק הישראלי, הקימה צבא שאיחד את אנשי כל המחתרות והחלה להתנהל כמדינה. לפיכך השיגה ישראל את ארבעת התנאים ההכרחיים לקיום מדינה ריבונית: אוכלוסיה, טריטוריה, מוסדות שלטון ועצמאות בענייני פנים וחוץ. הצבא הבריטי יצא מכאן, והצבא היהודי-ישראלי מיהר לתפוס את מקומו. כך השגנו - בכוח הזכות ובכוח האמונה, הנחישות והרצון - שליטה על השטחים שהיו שייכים לנו כבר לפני אלפיים שנה. על-פי תיאוריית המדינות הקונסטיטוטיבית, די להכרה מטעם מדינה אחת, עיקרית ורלוונטית, כדי להיחשב למדינה מוכרת. לעתים, מדינה נחשבת מוכרת אפילו אם חסרים לה אחד או יותר מהמאפיינים שעל-פי התיאוריה הדקלרטיבית נחשבים להכרחיים (אם כי במידה שאכן חסר אחד מתנאים אלו, כנראה שלא תהיה שם מדינה בפועל).

אנחנו הוכרנו כמדינה על-ידי ארה"ב ובריה"מ דאז, מה שבהחלט נחשב כהכרה מטעם מדינות עיקריות ורלוונטיות. כך שאם ההצעה לא הייתה עוברת באו"ם - עדיין הייתה לנו מדינה.

הרי בכל מקרה לתוכנית החלוקה אין כל ערך משפטי שהוא, שכן היא הייתה אמורה להתקבל כהסכם בינינו לבין ערביי א"י שדחו אותה מכל וכל (זאת הסיבה שדרישתם של חלק מהפלשתינים להכרה בשטחי תוכנית החלוקה כטריטוריה של מדינתם מגוחכת. ברגע שהם דחו את ההסכם, הוא איבד את ערכו המשפטי לחלוטין. כיום, לישראל אין שום סיבה הגיונית לקבל הסכם שכזה. הוא אינו ריאלי, ולא בכדי עברו מנהיגי הרשות לדבר - לפחות באופן פורמאלי - על גבולות 67' בלבד), ואם היינו מסתמכים עליה כסיבה בגללה יש לנו מדינה - היינו צריכים להסביר מדוע השתנו גבולות מדינתנו באופן משמעותי כל-כך.

במילים אחרות, האו"ם יכול להמליץ לעולם להכיר במדינה פלשתינית (אך לא לאלץ ממשלות, כמו ממשלת ישראל, להכיר במדינה שכזו) ויכול להמליץ מה יהיו גבולותיה (החלטה 181, טייק 2, צפוי להתבסס על גבולות 67'). הוא לא יכול להכריח אותנו באופן מעשי ליישם זאת ולהוציא את צה"ל משטחי B ו-C, וכך, בדיוק כפי שבשנת 88' לא קמה מדינה פלשתינית בפועל - כך גם השנה, ובכל הפעמים הבאות שיחליטו הפלשתינים לבחור בהחלטה חד-צדדית על פני משא-ומתן עם ממשלת ישראל - לא תקום מדינה פלשתינית באופן מעשי.

בואו נדמיין את התרחיש הכי גרוע שיכול לקרות בספטמבר. הנה בא אבו מאזן לאו"ם בבקשה להכיר במדינה פלשתינית בגבולות 67'. כל הנוכחים נענים לבקשתו בחיוב, וישראל היחידה שמצביעה נגד הכרה במדינה פלשתינית. אוקיי. מדינה פלשתינית, כמובן, מוכרת באו"ם. נו, אז רגע... מה עכשיו קורה? בפועל?

האמת, שכדי לענות על השאלה הזו אפילו לא צריך להיות בעל דמיון מפותח מדי, או לאמץ את ראשינו יתר על המידה. צריך פשוט ללמוד היסטוריה, ולחזור מעט אחורה בציר הזמן.

אכן כך. כל ההצגה המקורית כביכול של אבו מאזן אינה אלא שידור חוזר של צעד שערפאת נקט כבר לפניו. בחמישה-עשר בחודש נובמבר, שנת 88', כבר התקיימה באו"ם הצבעה בנושא הכרה במדינה פלשתינית. ערפאת הכריז באלג'יר על הקמת מדינה פלשתינית ובאו"ם התקבלה ההחלטה להכיר בהכרזתו. רק שתי מדינות התנגדו להחלטה הזו - שתי מדינות שהיו, באופן הכי טריוויאלי וצפוי, ישראל וארה"ב.

מה היו תוצאות ההחלטה הזו? המשקיף הקבוע באו"ם מטעם אש"ף קיבל את השם 'המשקיף הקבוע באו"ם מטעם פלשתין', ונציגות הארגון יוצגה על-ידי מספר גדול יותר של צירים מאשר שאר הנציגויות המשקיפות. זהו. זה הכל. למעשה, המשמעות של האירוע ההוא הייתה כל-כך מינימלית, עד כי הוא כנראה נשכח מליבם וממוחם של רובנו כאן. ומה הפלא? האו"ם פשוט לא מקים מדינות.