על התנצלות, הבהרה וחופש העיתונות

בפרשת ערוץ 10 העורכים שהתפטרו טוענים כי ההתנצלות שרון לאודר כפה לכאורה על הערוץ, חמורה יותר בניסוחה ומשמעותה מאשר ניסוח של בית משפט, אילו אדלסון היה גורר את ערוץ 10 לבית משפט.

טענה נוספת של המתפטרים היא, שלא הייתה שום השמצה ישירה נגד אדלסון וכי נאמר מה שנאמר בעקבות שיחה עם גורם מוסמך, שאמר את הדברים במפורש על אדלסון. הפרשנות של אדלסון, לפיה ניתן היה להבין כאילו קיבל את האישור לבניית מלון בלאס וגאס שלא בדרך חוקית, היא פרשנות שלו בלבד ולא ניתן להבין זאת כך משידור הכתבה.

גורמים בענף התקשורת סבורים כי פרשת ההתנצלות היא רק התירוץ להתפטרות העורך הראשי ושני הבכירים האחרים, וכי להתפטרות יש סיבות עמוקות אחרות, המבוססות על מערכת יחסים לא בריאה בין אנשי המערכת של ערוץ 10 לבין בעלי המניות יוסי מימן ורון לאודר.

התפטרות בנזימן וחבריו, היא אולי המקרה הקיצוני, אבל היא משקפת מציאות עגומה ביותר ששוררת כיום במרבית כלי התקשורת, המודפסים והמשודרים, הנשלטים על-ידי אנשי עסקים, בעלי הון, טייקונים, שגם אם הם לא מתערבים בפועל ביומיום, יש "רוח המפקד" שכל עורך מתחיל לומד אותה מהר מאוד ופועל לפיה. ואם הוא חורג, ימצא את עצמו מהר מאוד מחוץ לכותלי המדיה.

כל זה כמובן מבוסס על ההנחה שאכן טענת הערוץ שכל מה ששודר אכן היה אמת, שאם לא כן, לא פרשת ההתנצלות היא הדרמה אלא שידור הכתבה עם עובדות לא נכונות לכאורה. העיתונות נמצאת בשנים האחרונות תחת זכוכית מגדלת. ביקורת התקשורת היא לגיטימית וחשובה, והציבור הפך להיות צרכן תקשורת הרבה יותר ערני ותובעני. יש גורמים לא מעטים שמנגחים את התקשורת לצרכים פוליטיים ומנצלים את ההזדמנות לעשות טיהורים פוליטיים למיניהם.

לכן התקשורת חייבת להקפיד הקפדה יתרה על האתיקה ועל פרסום הוגן ונכון כדי לא לספק לטייקונים כמו רון לאודר וחבריו לכופף את ידיהם ולפגוע בחופש העיתונות.

יש גם שלב נוסף, די חריג אבל קורה, כאשר הצדדים מגיעים לבית המשפט. אם מדובר בתביעה על עוולה אזרחית, השופטים מעודדים את הצדדים ללכת לפשרה תוך רמיזה שהפסיקה שלהם לא תהיה כדאית לשני הצדדים. במקרים של תביעות דיבה על גופים או אנשים מתוקשרים, יש עניין לאחד הצדדים לנהל את המשפט ובאמצעות הפרסומים על התביעה עצמה כבר לזכות בכיסוי אוהד ולפגוע בכלי התקשורת. לכלי התקשורת אין הרבה מה לעשות נגד זה והם נגררים לתביעות שנמשכות שנים.

בתביעת דיבה התובע צריך להוכיח את רמת הפגיעה בשמו הטוב ואילו הנתבע יכול להגן על עצמו בטיעונים של "אמת דיברתי" או "תום לב", כלומר גם אם טעה, עשה זאת על-סמך המידע שהיה בידו ולא הייתה לו כוונת זדון. אם וכאשר ניתנת פסיקה, היא בדרך-כלל כוללת סכום פיצויים וגם נוסח של התנצלות, שמוכתבת על-ידי בית המשפט. הנוסח הזה לא ניתן למו"מ וכל מדיה שנתבעת חייבת לפרסם אותו בתוך זמן מסוים.

כלי תקשורת שמפרסם מידע, כתבה, תחקיר, ולא משנה אם זה במדיה המשודרת או הכתובה, מחויב לאמת מוחלטת בפרסום העובדות. האם יש אמת מוחלטת? בוודאי שלא. אבל הציפייה היא שכל עובדה שמתפרסמת או משודרת בכתבה, במיוחד אם יש בה לפגוע במישהו אחר, תהיה מבוססת על משהו: מסמך, קולו של הדובר עצמו או מקור אמין ששיכנע את המערכת ואת הכתב שאכן הוא דובר אמת. כמובן שלא ניתן לחשוף את המקורות, אבל אם כותב או משדר הכתבה משוכנע שיש בזה אמת, הוא רשאי לפרסם ובעצת בירור או תביעה, טענת חסיון המקורות עומדת לצידו בדרך כלל. כמובן שעל הכתב להגיש את הטענות לתגובה, והחובה המפורשת היא לפרט כל טענה או ביקורת שמופנית כלפי הגוף המבוקר כדי שיוכל להשיב, ולא "להתקיל" את הצד המותקף בעובדות שהוא לא ידע עליהן מראש.

ההחלטה מה לעשות עם המידע והתגובה, במידה שהיא סותרת את הממצאים שבידי המערכת, תלויה בכתב, בעורך במדיה ובנסיבות. לעיתים תגובה עניינית של אדם או גוף שמותקף בכתבה, משכנעת את העורכים שאכן אין אמת בפרסום או שאי-אפשר יהיה להוכיח אותה במקרה של תביעה, והכתבה נגנזת. במקרה אחר, והוא השכיח יותר, מובאים בכתבה שני הצדדים: הצד של הכותב על-סמך עובדות שיש בידיו, והכחשה או הסברים של הצד השני.

מקרה אחר הוא שלאחר פרסום הכתבה, הגוף או האדם שעליו התבססה הכתבה מבקש להגיב, להכחיש או לטעון טענות אחרות. אפשרות זו בדרך כלל ניתנת לו והיא מתפרסמת בעמודים המתאימים בעיתון או שמשודרת על-ידי המדיה בצורה זו או אחרת.

ויש מקרים שבהם הכתבה מעוררת סערה ציבורית, האיש ששמו נקשר בכתבה רואה עצמו נפגע, ולא מוכן לוותר, ובמקביל דורשים התנצלות או מאיימים בתביעת דיבה. תביעת דיבה המבוססת על חוק איסור לשון הרע.

אם בפרסום הדברים יש משום דיבה, יכול הגורם המושמץ לפנות לערכאות שהחוק הזה עוסק בהגנת כבודו ושמו הטוב של אדם ופרסום לשון הרע יכול להוות עוולה אזרחית בנזיקין ויכול להתגבש אפילו עד כדי עבירה פלילית עד שנת מאסר בפועל או יותר. החוק הזה עבר הרבה שינויים בשנים האחרונות והוא נע כל הזמן בין חופש הביטוי והעיתונות - עיקרון מקודש בדמוקרטיה הישראלית - לבין הזכות לכבוד האדם ושמו הטוב. הנושא קיבל תשומת לב רבה יותר בעשור האחרון מאז עידן האינטרנט, העיתונות המקוונת, הבלוגים והרשתות החברתיות. כיום ניתן להגיש תביעת דיבה גם על פרסום ברשת חברתית לאחר הוכחה שאכן זו דיבה (ע"ע "חוק איסור לשון הרע", ויקיפדיה).

כאשר הגורם הנפגע מחליט ללכת על תביעת הדיבה, מתחיל תהליך ארוך של הידברות עם המדיה. השלב הראשון הוא מכתב התרעה. בשיגרה מגיעים לא מעט מכתבים כאלו למערכות העיתונים. לרוב הם מועברים ליועץ המשפטי שמחליט על-סמך ניסיונו עד כמה הגורם התובע הוא רציני או לא. במקרים בהם ממשיך הגורם הנתבע לפנות ולאיים בפתיחת הליכים, מקובל לפתוח בדרך-כלל במו"מ. רוב התובעים מעוניינים באמת בטיהור שמם ובפרסום הוגן של תיקון העוול שנעשה להם. מעטים עושים זאת למען בצע כסף, ולכן המו"מ שמתנהל על בסיס WIN WIN ולרוב הוא מסתיים בפרסום הבהרה, לא התנצלות, מצד מערכת העיתון, בנוסח מוסכם בין הצדדים. כך גם בעיתונות המשודרת, לעיתים תשמעו בסוף המהדורה פסקה שמקריא קריין החדשות המספר על כתבה שהייתה לפני זמן מסוים, בדרך-כלל זמן רב ואף אחד לא זוכר, ומציין את התיקון.

יש מקרים בהם לאחר פרסום כתבה, לאו-דווקא השמצה או ביקורת, היא פרסמה פרט לא נכון או טעתה בהצגתו וגם סתם טעות סופר. במקרים כאלו נוהגים כלי התקשורת לפרסם תיקון טעות, במקום מוצנע באחד מעמודי העיתון, ואם מדובר באנשים פרטיים שלא בכוונה נפגע שמם או שמם שורבב למשהו שלילי שהם לא שייכים לו, מציינת המערכת שהיא מתנצלת בפני אותו גורם על עוגמת הנפש שנגרמה לו.