קברניטים סומים

שטה לה שטה לה הספינה. מצטופפים להם מצטופפים השרטונים המשוננים מעל פני המים, מאיימים, מתחת לפני המים מאיימים עוד יותר. הנוסעים יודעים. אבל הם רגועים. מי יש להם קברניטים על הגשר. רעה לא תבוא עליהם. הם סומכים עליהם. לו ידעו גם שהם סומים הקברניטים האלה, לא היו סומכים כל-כך. אבל איך ידעו. אפילו הקברניטים עצמם אינם יודעים.

מה הם כן יודעים? הם יודעים שיש שרטונים. אחד טורקי. אחד מצרי. אחד פלשתיני. אחד, אסור להודות, אמריקני. אחד, שרטון ישן נושן אבל עכשיו כ"ז שיניים קטנות וחדות לו, אחד בוגדני יותר, הוא ממין הלא חותך ולא נושך, אבל מספר השיניים שאין לו עולה על מאתיים וזה חורק, פחד, אבל מי מפחד ממי שחורק שן ולא יותר. שרטון 'שמום', כמו שבעצם כל השרטונים הם שרטוני 'שמום'. כמה וכמה סיבות טובות יש לדבר.

הסיבה הראשונה היא כמובן שלא הספינה השטה הזמינה את השרטונים. הם מצטופפים מסביב לספינה מאליהם. אי-אפשר להם לנוסעים להתעלם מן העובדה כי חלק מן השרטונים נדדו מתחת לגלים אל קרבת הספינה רק בשעה שנודע בימים כי הספינה יצאה לדרך. הם חיפשו אותה. מחפשים אותה. יחפשו אותה תמיד. לא צריך להתרגש משרטונים כאלה. ולכן ראוי להיות רגוע.

הסיבה השנייה היא שצריך לדעת שהשרטונים אינם צודקים. הספינה מעולם לא התחילה איתם, אבל הם, התחילו גם התחילו איתה על לא עוון בחרטומה ובתרניה ובמפרשיה. יכול להיות כי בעוון דגלה התאספו לאיים עליה באשמת היותו דגל פרובוקטיבי בעיניהם. זאת כמובן עילה זניחה. כל הדגלים הם פרובוקטיביים. לכן, גם לכן ראוי להיות רגוע.

הסיבה השלישית היא שזאת איוולת לחשוב שיש לספינה אחריות לשרטונים המבקשים להטביעה. יש ספינות אינספור באוקיינוס. רבות פי כמה מן הספינה הקטנה האחת בה מפליגים הנוסעים שלנו, גדולות יותר, נושאות מטענים שהנפח שלהם עולה על הנפח על סיפונה של הספינה הקטנה שלנו אלף מונים. השרטונים שנבראו להטביע אוניות לא סופרים את הספינה האחת שלנו. לא בעבורה נבראו. רק מי שלקה במכת ירח וסובל בעטייה ממגלומניה או מפרנויה, חושב כי הספינה שלנו הקטנה מרגיזה את השרטונים יותר מאשר כל ציי אוניות העולם כולם.

נכון שעיתים נוח להם לקברניטים לשכנע את הנוסעים כי כל שרטוני העולם הם נגדנו. זה מזרים לעורקים אדרנלין של גאווה מרוכזת ההופך כל נוסע במחלקה האחרונה לידוען שובר רייטינג במחלקה הראשונה, ואין שרטון בעולם שיעז לסכנן אותו מכל וכל. אבל יש גבול לכל שבלול. כשפתאום מתברר שהשרטונים לקחו את העידוד הטקטי של הקברניטים ברצינות והם נועצים, כי אמרו עליהם שכולם נגדנו, ראשי צורים בגוף ספינתנו, נסוג לו השבלול מבוהל לתוך קונכייתו המפותלת ואומר: לא היו דברים מעולם, העולם לא נגדנו ואנחנו לא נגדו, אנחנו מכבדים שרטונים ויודעים לתמרן ביניהם בחוכמה. סיבה ניצחת להיות רגועים.

ואם אף על-פי כן ובניגוד למה שאומרים על המציאות, יש מישהו שאיננו רגוע, מייעצים בדרך שנועדה לא להשתמע לשתי פנים להירגע, אבל עדיין לא מגלים לו כי הקברניטים על גשר הפיקוד סומים. ואם עדיין נותר בתוכנו מישהו שחש כי הדיבורים המרגיעים שנועדו לשכנע אותו לא משכנעים את השרטונים, אומרים לו כי השרטונים הם לא ממין שומע ומשתכנע, כי הם עובדת טבע, כי קברניט שאיננו מבין את זה עולה גם הוא על שרטון, אבל לא מתוך תבוסתנות, לא מתוך נמיכות הקומה והלב. החסד הזה שמור לקברניטים שעולים על שרטון, מפני שלעלות על שרטון זה מבחן עליון של אומץ לב שאפילו האוקיינוסים המשתאים לא ישכחוהו לכל אורכם של דברי הימים.

וכשלפתע נדמה כי קורסים כל ההסברים, והרגועים והבלתי רגועים כאחד מתחילים לחשוד כי הקברניטים מסיעים אותנו בין השוניות והשרטונים סומים ללא תקנה, ואפילו השרטונים בינם לבין עצמם אומרים כי אם לא יחליפו אותם לא תהיה להם ברירה אלא לנגוס בפלדת שילדת הספינה שלנו, או אז פוקחים הקברניטים את עיניהם ונועצים אותן ממרום גשר הפיקוד בנוסעים המוטרדים ומזכירים למי ששכח כי אין מחליפים קברניטים באמצע המסע. תבוא הספינה למחוז חפצה, תעגון במזח השמור לה, יתייצבו הקברניטים על כבשי העלייה והירידה לסיפונים וירדו אחר כבוד לחוף, ושם יעמדו הם ומועמדים קברניטיים אחרים לאודישן מנהיגותי, ואם ייבחרו להוליך את הספינה בין השרטונים הידועים, יעלו לגשר הפיקוד, ואם לא - לא יעלו. זה הכל.

ואם יש שאלות, ידע נא מי שעיניו בראשו, כגון הקברניטים שעל הסיפון, כי מה שהיה הוא שיהיה, ומי שחושש כי הספינה שטה במסלול של עלייה על אחד מן השרטונים המאיימים, ידע נא ואל יעשה טעות וישכח כי הוא הוא השרטון היותר מאיים על שלומה של הספינה, ואך טבעי הוא כי הוא יהיה השרטון הראשון שיטפלו בו.

לא נורא. בינתיים שטה לה שטה לה הספינה, מצטופפים מצטופפים להם השרטונים, ועולם כמנהגו נוהג ושלום על ישראל...