תשאלו את דפני ליף כמה היה קשה לגייס את החמישה הראשונים, ואחרי כן כמה קשה היה לגייס את המאה, והחמישים אלף והמאה אלף והחצי מיליון. כמה יזע, כמה דמעות, כמה כסף, כמה נשמה היה צריך לשפוך על-מנת להביא לידי ביטוי רעיונות שלה ושל חבריה להמוני אדם. אוהלים, וסבל, וחיטוט בחיים הפרטיים, וכן הייתה בצבא ולא הייתה בצבא, ובמות, ורמקולים, וטרכטנברג, וחוסר ארגון, וחוסר פרגון, ובעיות של תיאום עמדות, ותיאום עוצמות, וסדר הנואמים והאמנים, עולם שלם של בעיות. והגיעה, הגיעה לחצי מיליון.
ו
יאיר לפיד, אשר האינספירציות הפוליטיות שלו אינן סוד, מכניס את המפתחות לסוויץ' של האוטו המפואר, טיפ-טיפ-טיפ קודן, מזגן פול ווליום, מגיע לאולפן, בינגו – הפגנה פוליטית מול חצי מיליון. ללא אמנים, וללא תככים, כן אוהל, לא אוהל, לא במות, לא רמקולים ולא נעליים, חצי מיליון. ולא חצי מיליון שבקושי רבע מהם שומע, אלא חצי מיליון-חצי מיליון, שומע סטריאו בסלון.
ומי משלם ליאיר וחבריו? אנחנו, אנחנו משלמים, אנחנו משלמים עבור המוצרים מחיר מפולפל. ליצרנים ולספקים יש ימבה כסף, הם ממלאים לנו את המסכים עם פרסומות, והמחאה הפוליטית הזו, באולפן, ממומנת מהפרסומות.
תקציב הפרסום של עשרים החברות המובילות בשוק הוא כמיליארד שקל ומה יש לנו שם? את חברות התקשורת (טייקונים), רשתות השיווק (טייקונים), יצרני מוצרי חלב (טייקונים), משקאות קלים (טייקונים) ועוד. מיליארד שקל הם עשרים פעם התקציב השנתי של בית נשיא המדינה; מיליארד שקל הם פעמיים התקציב השנתי של הכנסת; מיליארד שקל הם ארבע פעמים תקציב
מבקר המדינה; מיליארד שקל הם פעמיים תקציב משרד הפנים ומשרד הגנת הסביבה גם יחד.
ודפני ליף הפראיירית – מתנדבת, ג'סי כהן, רוטשילד, נורדאו, בתי משפט, ויכוחים, קשיים, עלבונות; והם, עם החצי מיליון השבועי וימבה כסף, לוקחים, לכיס. לא רק שאנחנו באים להפגנה שלהם, אנחנו גם מפרנסים אותם, ואלו משכורות! פראיירים אנחנו.
אנחנו לא חייבים לפתוח להם את הדלת, לא חייבים להקשיב להם, כי הרי מחאה פוליטית גם לה יש גבולות.
- מחאה פוליטית לא אמורה להתבסס על מסמכים מזויפים;
- מחאה פוליטית לא אמורה להתבסס על ניגודי עניינים;
- מחאה פוליטית לא אמורה להתבסס מועמדים למכרז שכשלו, אשר מתחפשים ומייללים כקוזק נגזל;
- מחאה פוליטית לא אמורה להתבסס על גילוי מסמכים אישיים על-מנת לסכל מועמדים במכרז;
- מחאה פוליטית לא אמורה להציג נתונים מפוקפקים כאילו הם נתוני הלמ"ס;
- ובכלל אולפן של הרשות השנייה אסור שייועד למחאה פוליטית, זה לגמרי לא אתי ובניגוד לחוק הרשות השנייה.
ואם כבר מדברים על חרם, בואו נשקול חרם אמיתי אשר תהיינה לו השפעות מרחיקות לכת על בעלי הממון, ועל האולפנים הפוליטיים. שביתת צפייה – בואו נפסיק לצפות בערוצים עם פרסומות. רייטינג 0 לערוצים עם פרסומות, אין צפייה בערוצים עם פרסומות (שמשמעה מעבר גורף לערוץ הראשון ולערוצים בינלאומיים).
ומה יקרה?
1) תהיה ירידה דרמטית של תקציבי הפרסום בטלוויזיה;
2) חלקה יתבטא בירידת מחירים משמעותית;
3) מחירי כל תחום הפרסום ירדו ירידה ניכרת. תחום הפרסום ימצא לעצמו עבודה יצרנית, בתעשיה, בבניין וכיו"ב (אפשר יהיה לשלב אותם בקורסי הכשרה של חרדים שאף הם מצטרפים אט-אט למעגל העבודה);
4) מי שירצה לשלם לטייקונים המגישים ומפרשנים שכר כמו היום, יצטרך להכניס את היד עמוק-עמוק לכיס, כי ההכנסות מפרסומות ירדו ל-0.
5) בהיעדר צפייה, תעבור המחאה הפוליטית למקומה הראוי, לכיכרות, למאמרי הפובליציסטיקה ולקלפי.
אין שום סיבה להילחם בתנובה ספציפית או בשופרסל ספציפית. יש להילחם בכל הגופים אשר מוכרים לנו מוצרים במחירים מפולפלים ומשתמשים בכספנו על-מנת לממן אולפנים פוליטיים, על-מנת לקדם אג'נדות פוליטיות, על-מנת לסכל פוליטית את ראש הממשלה (נכשלו עד כה), על-מנת לסכל פוליטית שרים בכירים (נכשלו עד כה), על-מנת לסכל פיקודית רמטכ"ל מיועד (הצליחו) ועל-מנת לסכל ציבורית מועמדים לתפקידי ממשלה בכירים (מי יודע).
כן, הם חודרים לנו הביתה מתחת לדלת, הצבעים מפתים, מתק השפתיים מפתה, אך חובתנו לומר לא. כאשר נרצה למחות, נלך לכיכר, לדפני, לא ניתן לאינטרסנטים ולבעלי עניין להעלות לנו את המחירים, ובכספנו לתמוך בניסיונות מהפכה לא דמוקרטיים, לא אתיים ולא חוקיים.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
