אין חופש מוחלט

חופש. מילת קסם, חלומו של כל בן-אדם ובפרט אם אינו בן-חורין. הערך בשמו יצאו מיליונים למאבקים, חלקם אבודים מראש. ערך עליון במדינה דמוקרטית, משאת נפש במדינה טוטליטרית. ויש מושגי משנה: חופש הביטוי, חופש ההתכנסות, חופש ההתארגנות - כולם זכויות שיש להגן עליהן בחירוף נפש.

אלא שבשיח הציבורי הישראלי, הפכה המילה "חופש" לסיסמה שבאמצעותה מבקשים לטהר את השרץ ולהכשיר את הטריפה. החופש הפך מערך אובייקטיבי לערך סובייקטיבי: לא חופש לכל, אלא החופש שלי לעשות דברים גם אם הם פוגעים באחר. שוב אין זו זכות כללית אלא זכות פרטית: אממש את החופש שלי תוך רמיסת החופש של הסובבים אותי.

הנה כמה דוגמאות מן הימים האחרונים. יושבי המאהלים בתל אביב טוענים שיש להם זכות להתנחל בשדרות העיר בשמו של חופש ההפגנה. הרופאים המתמחים טוענים שהם רשאים להתפטר כאיש אחד בשמו של חופש השביתה. בערוץ 10 טוענים שיש להם זכות לפגוע בשמו הטוב של אדם בשמו של חופש הביטוי.

אבל המאהלים פוגעים בצורה אנושה בזכויות יסוד של השכנים בפרט ושל תושבי העיר בכלל: זכויות לחופש תנועה, לאוויר נקי, לפרטיות, לשמירה על הקניין. הרופאים רומסים את עקרונות היסוד של משפט העבודה ופוגעים בזכות היסוד ביותר של החולים: הזכות לחיים. עיתונאי ערוץ 10 שוכחים שחופש הביטוי אינו חופש הביזוי.

יש גם דוגמאות כלליות יותר. ראשי האוניברסיטאות טוענים שהחופש האקדמי אוסר על האוצר להתערב בתקציביהן - למרות שבשמו של חופש זה הם דורשים ומקבלים סכומי ענק מקופת הציבור ובמקביל יוצרים גירעונות בלתי נסבלים. משרד מבקר המדינה דורש עצמאות (המקבילה הממסדית לחופש), אך משלם משכורות ענק ללא כל בקרה של ממש. עצמאות בנק ישראל הפכה מזמן לחממה להעסקת עובדים מיותרים ויקרים.

כל חופש הוא מוגבל. חופש העיסוק אינו מתיר לשדוד ולגנוב. חופש ההתכנסות אינו מתיר לחסום כבישים. חופש הביטוי אינו מתיר להוציא לשון הרע ולפרסם סודות מדינה. חופש התנועה אינו מתיר להיכנס לשטח צבאי סגור. חופש השביתה אינו מתיר שביתות פראיות. משום שחופש בלתי מוגבל אינו חופש; הוא אנרכיה.

החופש שלי עשוי, כמעט מוכרח, לפגוע בחופש של האחר. אם אני מממש את חופש הביטוי - מן הסתם יימצא מי שכתיבתי לא תשא חן בעיניו. אם אני מממש את חופש ההפגנה - אפריע לשכנים ולמי שמבקש לעבור באותו רחוב. אם אני מממש את חופש השביתה - אני פוגע בלקוחותי. וזה בסדר גמור, כל עוד נשמרים הגבולות שקובע החוק. זוהי בדיוק מלאכתם של המחוקק ובתי המשפט: ליצור את האיזונים הנכונים בין זכויות היסוד של כל תושבי המדינה.

מי שמבקש למתוח את גבולות החופש עד אל מעבר לתחומו של הפרט הסובב אותו, פוגע בסופו של דבר בדיוק בעיקרון שבשמו הוא פועל. שום חברה מתוקנת אינה יכולה לסבול אנרכיה, ואם החופש יתדרדר למחוזות אלו - לא תהיה ברירה אלא להגביל אותו עוד יותר מן הראוי. לכן, טוב יעשה מי שנושא לשווא את שמו של החופש, אם יעצור ויחשוב על ההרסנות שבמעשיו.