מהומת אוהלים

ואז הגענו לכיכר המדינה, והנאומים התחילו. ואז עלה לבמה איציק שמולי, יו"ר אגודת הסטודנטים, ופצח בנאום ארוך של "המבוגר האחראי" כפי שהוא (בצניעותו) מכנה את עצמו. שהרי אלמלא הוא, לא היינו אנחנו - "הישראלים החדשים", מגיעים לאן שהגענו: מאוחדים, דבוקים לקונצנזוס רחב, מחובקים על-ידי התקשורת. אלמלא גדודי הסטודנטים ברחבי הארץ שתקעו יתדות במאבק, היינו נשארים בסך-הכל חבורה של פעילי ארגונים חברתיים, כמה אנרכיסטים הזויים, וכמה מובטלים פריפריאליים עם שיניים שחורות שלא עוברים מסך. רק ארבעה ימים עברו מאז קיפלו הסטודנטים את אוהליהם והנה מהומת אוהלים. חולדאי (איש מפלגת העבודה) שלח את בריגדות עובדי הקבלן שברשותו לפנות את רוטשילד תמורת 20 שקל לשעה. באותו יום (ד', 7.9.11) מאות פעילים התקבצו מול בניין עיריית תל אביב במחאה נגד הפינוי האלים. בסוף היום ספרנו 40 עצורים, 9 כתבי אישום, ומבוקש 1 - ראש העיר רון חולדאי. ביבי יכול לנשום לרווחה בינתיים.

המניה הפוליטית של שמולי בשמיים. הוא ללא ספק גזר את הקופון הפוליטי שלו מהמחאה. בראיון שנתן ל-TheMarker TV, הוא לא פסל את האפשרות לקפוץ לפוליטיקה, הכל שאלה של מחיר. היעדר אלטרנטיבה היה הקו המחבר עליו הסכימה "הקואליציה" המוזרה בין יו"ר הסטודנטים, מזכ"ל תנועת "דרור ישראל", פסח האוספטר, ודפני ליף וחבריה. לא לקרוא להפלת הממשלה עכשיו היה הביטוי הפוליטי לכך.

לא לקרוא לבחירות עכשיו בטענה ש"כולם אותו דבר, ביבי ציפי, מה זה משנה" זה גימיק. בהמשך הראיון לדה-מארקר מסביר שמולי שבמדינה דמוקרטית הציבור יאמר את דברו בבחירות. עוד שנתיים. מה ישתנה עד אז אם ביבי וציפי זה אותו הדבר? מפלגת העבודה. המפלגה איתה מזוהים שמולי והאוספטר, ושאליה הם מגויסים פוליטית. היום נכנסת מפלגתם לישורת האחרונה בפריימריז, לסיבוב השני ממנו הם מצפים יצמח המנהיג שיצליח למנף את תנועת המחאה לטובתו. פעילי דרור ישראל תומכים ביחימוביץ', שמולי סימן את בוז'י כדבר הבא. כך הוא צוטט בכינוס פעילים: "בעיניי, לבוז'י יש שלושה דברים שאני מחפש באיש ציבור: יוזמה, אמונה בדרך ובסיס אידיאולוגי איתן... תמיד הוא היה קשוב להנהגת הסטודנטים ושיתף אותנו בהחלטות חברתיות ומדיניות... אני רוצה לאחל לבוז'י הצלחה רבה, אני מקווה שיזכה במרוץ למפלגת העבודה וכן שנזכה לראותו מכהן כראש ממשלת ישראל". אבל שמולי הימר על הסוס הלא נכון. זוהי עסקנות פוליטית במיטבה.

רבים בחשו מאחורי הקלעים של תנועת המחאה, יועצים פוליטיים, אנשי תקשורת ואקדמאים. מאות שעות הוקדשו למחשבה על צדק חברתי, אלא שכל אלה לא רצו לקחת אחריות על המהפכה ולגלגל אותה קדימה, רובם ביקשו לייעץ, לא להנהיג. וכך סיימנו את שלב א' של המחאה נטולי הנהגה. מטה המאבק התפצל והתפלג: הסטודנטים מחכים לטרכטנברג, וחברי "השביעייה הסודית" מחפשים, כל אחד בדרכו, את הכיוון, הדרך, או את סנוור הזרקורים.

אם להיות הוגנים, הרבה יותר קל להוציא 450,000 מפגינים ביום אחד, מאשר לאכלס 450 אוהלים בבני מעמד הביניים במשך חודשיים תמימים של קיץ ישראלי דביק. רוטשילד התרוקנה מאוהליה הרבה לפני הפגנת המיליון. עבור רבים בתל אביב, הפגנת המיליון הייתה אקורד הסיום לקיץ חברתי. צדק? זה כבר סיפור אחר, שדורש זמן, אנרגיה ופעילים מחויבים. זה זמנם של ארגונים ופעילים חברתיים להיכנס אל החלל שנשאר בין הבימה ואלנבי ולמשוך את המחאה קדימה. ויש כאלה. הם תמיד היו שם, חיפשו לבנות הנהגה עממית בדרך דמוקרטית, ובימים אלה הם מנקים את השדרה לקראת שלב ב'.

שלב ב' של המחאה איננו מעבר מאוהלים למתחמים קהילתיים ושמירה על המרחב הציבורי, אלא מעבר אל המרחב הפוליטי. מי ירכב על השד החברתי ומי ייתקע עם הבקבוק. הממשלה בראשות נתניהו תנסה למסמס את המחאה ולהתעסק במהומות אותן יצרה סביב המשבר עם טורקיה ומצרים, גם באוהל הדוד סאם מיואשים מנתניהו ורואים בו כפוי טובה. יחסי האדון והעבד בין ישראל והפלשתינים יצטרכו להגיע לסיומם, וגם לשאלה הזו תנועת המחאה תצטרך לתת מענה.

זה השלב הארוך והמתיש של המחאה. סיומו יהיה בבחירות. עד אז ינסו הארגונים הפוליטיים למצב עצמם ביחס למחאה. "העם" שדורש צדק חברתי יצטרך להפשיל שרוולים ולחרוש חריש עמוק בשדות היבשים של הפריפריה, ולא - מעמד הביניים יקבל צדק פואטי, העוני ימשיך לחלחל אל המרכז ואיתו הכיבוש.