יונה בערב ראש השנה

את מיקיס הכרתי במקום עבודתי. עבדנו יחד עד שבחר לעזוב את העשייה הציבורית לטובת המגזר הפרטי. ליויתי אותו בכל התהליך. מיקיס ואני נקשרנו נפשית ואנו מלווים זה את זה בכל שלב בחיים. החיים בנויים מעליות ומירידות. דוקא במצב של ירידות נמדדת חברות אמת. זה המצב בינינו.

ערב ראש השנה כשכולנו עסוקים בהכנות, מרימים טלפונים לאחל שנה טובה, סידורים אחרונים לקראת החג, קיבלתי טלפון ממיקיס. השיחה החזירה אותי מספר שנים אחורה עת אמי שכבה בטיפול נמרץ בשיבא. בקולו זיהיתי את המצוקה, אי הוודאות, אך בעיקר הדאגה. מיקיס בדרכו היחודית והשלווה לא ביקש מאומה, אבל חשתי שהשיחה הייתה זריקת מרץ עבורו, כמו גם לי.

כבד את אביך ואת אמך, נזכרתי. כמה כוח יש למשפט שאת חלקו השני אינני מצטט כי לטעמי הוא מיותר. שהרי כולנו מכבדים את הורינו בדרך כזו או אחרת, אבל המקום שלי ושל מיקיס הוא הדאגה. להיות כשצריכים אותך ולא להזכר מאוחר יותר שהייתי צריך להיות שם בשביל מישהו. דווקא בערב ראש השנה מיקיס נשמע מודאג, הוא נמצא במקום שאני צריך להיות בשבילו כפי שהוא נמצא בשביל מישהו קרוב. זו השרשרת הבריאה של עזרה. כשבאמצע הלילה אתה יוצא בשקט מביתך לבדוק שיקירך בסדר, כששנתך נודדת במחשבות על מישהו, זה האות להיותך בן אנוש. אנחנו מחפשים סימנים בחיינו, אותות שיצדיקו את דרכנו.

יונה שנכנסה לחדר עבודתי והתיישבה על שולחן העבודה ולא משה משם עד סוף יום העבודה בישרה עבורי את השינוי. רבים בדקו, התייעצו, שאלו חכמים ומומחים, אלה טענו להשגחה מלמעלה, אלה אמרו שהרוחניות שורה עליי, אבל האמת היא שאותה יונה הייתה סמל לחופש. היא יצאה מחדר העבודה רק בתום יום העבודה. כמה חבל שאותה יונה של לא עבדה. אבל היא שמרה, היא הגנה אבל בעיקר סימלה.

בערב ראש השנה אני מוצא את עצמי יושב וכותב. כותב כי כך אני מרגיש טוב יותר, כותב כי זה המקום הנקי ביותר עבורי, כותב כי כוחה של מילה הוא עצום. כילד אני זוכר את הכותל המערבי כמקום בו מטמינים בין הקירות בקשות. תמיד חששתי לטמון פתק פן אשכח מישהו. כאיש של אנשים קשה לבקש בשביל אדם אחד, יש התלבטות קשה למי לבקש. אז אני מבקש בעבור הכלל - אני מאחל שנה טובה לכלל. שנה שבה נחזור להיות חברה בה איש יעזור לרעהו מתוך שלמות.