אינני מתחרה עם כל מי שבצדק מכריזים השכם והערב כי אינם צמים ביום כיפור, כאילו לבקש מחילה על עוונות העבר, להתחיל את החדשים רגע אחרי, ולהרגיש טהורים. יום הכיפורים בשבילי הוא קונפליקט אדיר בין היותי יהודי, והעובדה הכואבת שאין לקחת כל דבר - יהיה זה העתיק ביותר - לפינות אפלות.
ליום הכיפורים, אם נרצה או לא, יש את הצבע שלו: אפור-שחרחר. אני מדבר על ההרגשה הכללית, גם של אלה שאינם צמים ו/או מתריסים בכל דרך כנגד עצם הרעיון לנקות את הגוף והנפש במחי יום. אני מהמתוסכלים. בדרך-כלל אינני צם ביום הזה, וחורבן הבית איננו עומד חזק כדי להגן על שומרי הדת העכשוויים שמייחסים ליום הזה נפלאות הטוהר.
מלחמת 73' נתנה ליום הכיפורים את ההיבט הטרגי-מודרני, וכמעט ברור שקודשו של יום הכיפורים התחזק בשל המלחמה הנוראית ההיא. כחילוני שמעדיף יושר וטוהרה של 365 במקום 1 נגד 364, צמתי מסיבות רומנטיות דווקא ביום כיפור 73'... רחוק מהבית, בבית חברתי, לימים אשתי, פתחתי רדיו בערך ב-14:00 (ברכב, כי בבית...לא נעים), ושמעתי כי התחילה מלחמה. כעבור שעות ספורות כבר הייתי במחנה נתן מוכן ומזומן ללא-נודע.
את הצום לא הפסקתי. היהודי הגלותי שבי לא איפשר לי אפילו בעלותי על מדים לקראת יציאה לדרום החם - תרתי משמע - להפסיק לצום. לבטח יהיו ליצנים שיאמרו שזה מה שהשאיר אותי בחיים אחרי התופת בה נמצאתי ועברתי מאותו רגע והלאה.
מאותה מלחמה, יום הכיפורים מהווה בעיניי תזכורת כואבת ואפילו מתריסה לקדושת החיים הנפלאים שנפלה בחיקנו - והכל בזכות אותם חברים שנפלו למעננו ולמען ארצנו.
מצומת זה מתחילה ונגמרת התרעומת שלי על כל דבר זדוני ועוולתי הנופל עלינו בתוך אותה מדינה שברגע מסוים כולם חרדים זה לזה, וברגע אחר החרדים מנתקים מאיתנו מגע - כאילו היינו מוקצים מחמת מיאוס. לא אתווכח איתם באשר למגן ישראל: אלה טוענים שאלוהים הציל אותנו בעזרת צבא לומדי התורה שלו, ותמהונים כמוני חושבים לתומם שכל אלה שלבשו עליהם מדי צה"ל ונלחמו כאריות – הם הגיבורים האמיתיים.
מאמר זה לא בא לנגח את החילונים בחרדים, אלא עיקר המסר שבו מופנה דווקא אלינו – הרוב החילוני: אם נזכור או לא מה עשה לנו עמלק התנ"כי – שיהיה; אבל לעולם אסור לשכוח שצעירים רבים, רבים מאוד, אינם איתנו כאן כדי לחיות את החיים הנפלאים הללו, כולל הקמת משפחות על כל המשתמע מכך – ולכן מעט צניעות לכל אותם מתלהמים, גונבים, שקרנים ושחצנים – שיבינו כי סדום ועמורה קיימת בכל מקום בו הזיכרון לעצם המשך קיומנו כאן נשחק ומתאדה מדי פעם.
אך מה עם התקשורת עצמה? הנה כמה רעיונות. הבעיה היא, שדומה שרוב העיתונאים ואמצעי התקשורת הם בבחינת מי שאומר "אחטא ואשוב, אחטא ואשוב" 
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
