מה בין שרון לנתניהו?

לא מעט הגיון ניתן למצוא בחפיפה האסוציאטיבית בין המאורע החגיגי המתוקשר בשיבה האפשרית לביתו של גלעד שליט ועִמה קריאת הדרור לרבי-מרצחים, שצבעו את חוצות ישראל בדם (שגם בעוד יובלות לא ייבש) - לבין מבצע הֵרואי אחר מלפני שש שנים, שזכה בשם המפוקפק "הינתקות".

על גבול ההפקרות, הפריצות ופריקת העול, גם עתה כל המשתתפים העתידיים בקרנבל ההוללות, הנקשר בטעות בשמו של שבוי ישראלי בשם גלעד שליט - עושים הכל כדי שהחגיגה לא תתקלקל. זה כולל, כמובן, השתקה מכוונת ושיטתית של קולות אחרים.

"בגדי המלך החדשים", אלו שהולבשו על אריאל שרון, ערב הפקרת הגבולות בדרום ב-2005, ו"בגדי המלך החדשים", אותם ראשי זרועות הביטחון מלבישים בימים אלו את בנימין נתניהו, ערב פשיטת הרגל ההיסטורית, המוסרית, המשפטית והרתעתית; במלחמה המתמשכת בחזית הטירור הלאומי והבינלאומי - הם אותם בגדים אבסורדיים, חושפניים ושערורייתיים, שההמון נקרא גם עתה לדבוק בהם, בחסות פסטיבל תקשורתי נוסף.

גם ב-2005 מול הנטישה של מעוזי הטירור הפוטנציאליים, העתידים לאיים על מחצית ישראל, ולנוכח רמיסת ערכי הציונות - הועידו לנו גדולי המצביאים עתיד חדש, שיזרח בשמינו. בשם "תפיסת ביטחון מהפכנית" ובצל הסיסמה השחוקה "מדינה בעלת רוב יהודי" - יצא אריאל שרון ועמו צבא-העם שטוף-מוח אל אחד ממבצעי הגבורה הנועזים שלו כנגד אוכלוסיה ישראלית, המעכבת לכאורה את חזון הצמחונות והשלום.

האם טחו עיניהם של אזרחי ישראל מראות את הימים הקודרים שבפתחנו, בתום הטקסים הרגשניים ועִם חזרת גלעד ומשפחתו לאלמוניותם הברוכה, כשישראל תתפנה ללוות את קרבנותיה החדשים מקרנות-הרחוב ובתי-הקפה בירושלים, תל אביב וחיפה; זו שתעמוד שפופה ועלובה לרגלי משפחות אומללות, המבכות חטופים אזרחיים או צבאיים טריים?

מסתבר, כי מסך הטלוויזיה, בלהטוטיו שבויים אזרחי ישראל, אינו מאפשר את הנגיעה בטווח המרוחק מעט יותר, אף שהוא מאפיל על רגעים קריטיים, גורליים קיומיים, הנקשרים בביטחון האישי של כל אחד מאיתנו; החל מאותו שלב בסדר יומנו, בו נעזוב את פתח ביתו.

גם ב"הינתקות" לא ניתנה לעם ישראל הזכות לתמוה, לתהות, לשאול ולהקשות, אלא נצטווינו להכריז, כמי שכפאנו שד, כנגד "עגל-הזהב" התורן, כי "אלה אלוהיך ישראל". גם בימים הלא-רחוקים ההם היה הנוף הפוליטי טעון, עשיר ומגוון, וגם אז אסור היה, חלילה, להגניב אליו מבט. הצד השווה: הסחת דעת ציבורית תודעתית.

עִם פעמיו של גלעד שליט, מי האידיוט שיהרהר עתה בשמה ובדמותה של דפני ליף וקולה הקורא בכיכר? מיהו ההיפוכונדר ההזוי, שעדיין מוטרד מרגלו האחרונה של המתמחה התורן, שנטשה לא-כבר את חדר המיון?

ראש הממשלה שלנו - מטיף כמעט דתי למלחמה בינלאומית בטירור ומגנה שיטתי של כל עסקות הכניעה בעבר - מכיר היטב את כללי המשחק הפוליטיים. גם ערב ה'הינתקות' הלך נתניהו עקב בצד אגודל בעקבות מורו ורבו, וכעת אין לו אלא ליישם את משנתו הפתלתלה.

הדמיון בין השניים מפתיע: גם אריאל שרון סתר, בהפרש של יום, את שבועת האמונים הביטחונית אזרחית שלו, לפיה "דין נצרים כדין תל אביב"; וכך התלמיד, בנימין נתניהו, הרים את ידו מול הנוסחה למלחמה בטירור "מקום תחת השמש", אותה התווה ביומרנות למערב כולו.

מהו חלון-ההזדמנויות ההולך ונסגר אצל גלעד שליט, בחלוף חמש שנים של סבל וייאוש? מהו הקשר הנסיבתי לעידן המהפכות המתמשך בעולם הערבי?

נכון יהיה יותר להסיק, כי עומס האירועים החברתיים והכלכליים בישראל, מולם נתניהו איננו מוכן לוותר, כי, בין השאר, בכיסו הפרטי מדובר - דווקא הם שדחקו אותו אל הקיר.