העיקר - הלקחים

לפני למעלה משלוש שנים, כאשר בני התקרב לבר-המצוה שלו, קיבלנו מספר הצעות לארגון האירוע. התמיהה הייתה ברורה: מהיכן דולף מידע על ילד בן 13, המופיע רק במאגרי משרד הפנים, משרד החינוך וקופת החולים? כעת התשובה כנראה ברורה: מהעותק הגנוב של מרשם האוכלוסין המלא. זה כמובן רק אחד השימושים הרבים של המרשם, ודומה שכל אחד מאיתנו כבר יכול להתחיל להבין כיצד הוטרד בכל מיני הצעות ופניות.

המרשם מעודכן לשנת 2006, אבל החומר שיש בו עדיין רלוונטי ושווה הרבה מאוד לעוד שנים רבות. כידוע, מה שעולה לאינטרנט נשאר בו לעולם ועד, כך שהמאגר - שוודאי כבר הועתק ללא מעט דיסקים - ימשיך לשמש לצרכים מסחריים, פליליים ואולי אפילו חבלניים. מבחינה זו, לכידת העבריינים היא לכל היותר תפיסת מי ששפך את החלב. אי-אפשר לנקות את השלולית, שלא לדבר על החזרתו לכד. אבל אין כמובן לזלזל בכך: יש כאן אפקט הרתעתי, שחייב יהיה להיות מושלם בענישה מחמירה.

יש לכך עוד משמעות, עליה עמד ראש הרשות למשפט, טכנולוגיה ומידע, עו"ד יורם הכהן: החובה להפיק לקחים. זה רלוונטי כמובן לוויכוח המתמשך סביב המאגר הביומטרי, וזה רלוונטי לכל שאלת ניהול מאגרי המידע - הן במישור הממשלתי והן במישור הפרטי. כדאי שכולנו נדע, שאין כזה דבר מאגר סגור הרמטית. החוליה החלשה היא תמיד האדם המשתמש במאגר, ואשר יכול - ממניעים פסולים אלו או אחרים - להעתיק את המאגר או להשתמש בו. לכן, האבטחה חייבת להתמקד בגורם האנושי, דהיינו: לוודא ככל האפשר את יושרם ואת אמינותם של בעלי הנגישות למידע.

"ארי", האיש שהחל בניצול העיקרי של המרשם הגנוב, היה אדם של סתירות. מצד אחד, הוא ידע היטב שעליו לטשטש את עקבותיו וירד למחתרת עמוקה. מצד שני, הוא התראיין לתקשורת ובין היתר היו כתבות על המאגר בערוץ 2 וב-ynet. כאן עולה שאלה אתית ואולי על גבול הפלילי: האם העיתונאים שדיברו איתו, לא היו חייבים למסור את הפרטים למשטרה? האם מותר לשוחח עם עבריין - המצהיר שהוא מודע לכך שהוא עבריין ולנזק שהוא גורם - כאילו מדובר במקור תמים ושגרתי?

מבחינה חוקית, דומה שהתשובה ברורה. החוק אינו מחייב למסור מידע על פשע שהתבצע, אך מחייב למסור אותו אם מדובר על פשע העומד להתבצע. קוראים לזה "אי-מניעת פשע", ועל זה ישבה מרגלית הר-שפי בכלא. מאחר ש"ארי" ביצע את העבירה בצורה מתמשכת, ובכל יום שעבר הוסיף חטא על פשע, היו העיתונאים חייבים למסור את המידע למשטרה. דומה, שהללו שכחו שהם קודם כל אזרחי המדינה ורק אחר כך עיתונאים. שוב יש לנו מקרה, בו עיתונאים סברו שהם עומדים מעל החוק או שלכל הפחות על החוק לסגת מפני העיתונות.