ממשלת ישראל ממשיכה במסירת שטחים בחסות בג"ץ

השופט מקבל את טענת המשיבים האומרים כי הם נוהגים לפי סדרי עדיפויות ומצטט פסק דין אחר (בג"צ 1161/06) הקובע כללים להתערבות בסדרי עדיפויות של רשות מוסמכת:

"הלכה מושרשת היא כי בית המשפט לא יתערב על נקלה בשיקול דעתה של הרשות המוסמכת באשר לסדרי העדיפות שהיא קובעת לעצמה באכיפת החוק. התערבות בסדרי העדיפות במדיניות אכיפה של רשות מוסמכת עשויה להתרחש במקום בו הוכחה התנערות מלאה או הימנעות בלתי-סבירה מאכיפת החוק, או כאשר סדרי העדיפויות שגיבשה הרשות לצורך האכיפה נגועים בפגם של אי סבירות קיצוני, או בפגם אחר הפוגם בחוקיותם (בג"צ (1161/06". ואכן קובע השופט רובינשטיין, "איננו מתעלמים הן מיחודו של האזור במובן המשפטי והן מן המורכבות שבו במובן המעשי. ואולם, חוק הוא חוק וסדרי עדיפויות אינה מילת קסם, ועל הרשות האחריות לבדיקה עצמית מתמדת הן של סדרי העדיפויות והן של מימושם."

השופט מתייחס לשאלה אם הטענה בדבר "סדרי עדיפויות " יש בה ממש, ואומר – "עם זאת התמונה אינה מעודדת. גם אם קיימים סדרי עדיפויות מוצדקים, אסור שהללו יהוו – ולא בלי משים ושלא במכוון – כסות להפקרות בבניה. כאמור חוק הוא חוק, בין אם מדובר בבניה בלתי חוקית בקרב התושבים הישראלים ביהודה ובשומרון, בין אם מדובר בתושבים הפלשתינים – ואין להלום מצב של "איש הישר בעיניו יעשה". חובת המפקד הצבאי היא לאכוף את החוק באזור ".

השופט מציין לאורך כל פסק הדין את אוזלת היד ואת חוסר האכיפה של הרשויות, וקובע, כמצוטט לעיל, כי "אכן מבנים רבים באזור הישובים א-סאויה ויתמא נבנים באופן בלתי חוקי, ומבלי שהמשיבים פועלים בעניינם". מתבקשת, אם-כן, השאלה - על סמך מה הוחלט כי "לא ניתן לקבוע כי עסקינן בהתנערות מאכיפת החוק"? לאור אוזלת-יד זו של הרשויות אל מול ההיקף העצום של הבנייה הפלשתינית הבלתי חוקית יכול היה השופט לקבוע בוודאות גמורה כי עבירות הבניה רחבות ההיקף באזור הכפרים א-סאויה ויתמא מוכיחות לפחות על "הימנעות בלתי סבירה מאכיפת החוק" (אם לא חמור מכך!), כמוגדר ב-בג"צ 1161/06, ולדחות את טענת המשיבים כי הם פועלים לפי "סדרי עדיפויות". יש לתמוה לפיכך, מדוע השופט לא עשה כן ולא דחה את הטענה בדבר "סדרי העדיפויות", ומדוע היטה השופט את הכף לטובת עמדה משפטית תמוהה של "אי התערבות".

אם "חוק הוא חוק וסדרי עדיפויות אינה מילת קסם", כדברי השופט, ואם כדבריו - "אין להלום מצב של 'איש הישר בעיניו יעשה'" – איך ניתן להסביר את הפסיקה שיצאה מתחת ידי בג"ץ ואשר דוחה את דרישת העותרים? איך ניתן להסביר את פסק הדין הזה המאפשר לבניה הערבית הבלתי חוקית להמשיך ולשגשג?

העתירה לבג"ץ בדבר הבניה הבלתי חוקית באזור היישובים א-סאויה ויתמא שבשומרון הוגשה ב-06/2009 ונידונה רק לאחרונה. והנה, מסתבר כי באותן שנתיים ימים (שבהן נמשכה בכל המרץ הבניה הבלתי-חוקית...) לא בוצעה כל אכיפה כנגד שלושת מבנים אלה או כנגד מבנים אחרים באזור זה. עובדה זאת כשלעצמה הייתה אמורה להוליך את בג"ץ למסקנה כי זו עדות להימנעות מכוונת מאכיפת חוקי הבניה והתכנון, או כפי שבוטא בפסיקה בבג"צ 1161/06 - "התנערות מלאה" מיישום החוק!.

השופטים קובעים כי "גם אם קיימים סדרי עדיפויות מוצדקים, אסור שהללו יהוו – ולו בלי משים ושלא במכוון – כסות להפקרות בבנייה" - אבל זה הרי המצב בפועל! - טענת "סדרי העדיפויות" משמשת ככסות להתנערות מ"שלטון החוק" ומהבנייה הערבית הבלתי-חוקית! הטענה הבלתי-סבירה בדבר "סדרי עדיפויות" מאפשרת לבניה הבלתי-חוקית הערבית לגדול ולהתבסס עד שלא ניתן יהיה לשנות את המצב!.

פסק הדין עצמו מציג תמונה עובדתית עגומה לגבי אוזלת היד של המינהל האזרחי ושל ההימנעות מצידו לפעול כנגד הבניה הבלתי חוקית (ההדגשות שלי, פ"ש). כך למשל מצויין כי -
"נפתחו לאורך השנים עשרות הליכי פיקוח ואכיפה", וכן: "מאז שנת 1996 נפתחו 50 הליכי פיקוח ואכיפה בכפר א-סאויה ומומשו שלושה צווי הריסה, וכי רבים מצווי ההריסה מעוכבים בשל צווי ביניים שניתנו ע "י בית משפט זה...". וכן מצויין כי למעלה משלושים צווי אכיפה הוצאו כנגד מבנים בכפר יתמא.

וכך קובע כבוד השופט א' רובינשטיין:

"אכן מבנים רבים באזור הישובים א-סאויה ויתמא נבנים באופן בלתי חוקי, ומבלי שהמשיבים פועלים בעניינם. כפי שנאמר בבימ "ש זה בעבר יש במצב זה כדי ליצור מצג, העלול להפוך לכזה שאינו מצג שווא, לפיו קצרה ידן של רשויות החוק מאכיפת החוק
השופט רובינשטיין, כמשתמע מדבריו להלן, מטיל ספק רב לגבי הרצינות שבה מתבצעת האכיפה:

"ברי כי אין משמעות מוחלטת למספרים, ועצם הנתון למשל, כי מאז שנת 1996 נפתחו 50 תיקי תכנון ובניה בכפר א-סאויה, אין בו כדי לחדד את שאלת האכיפה; למשל, כמה מבנים נוספים חשודים בבניה בלתי חוקית ולא ננקטו נגדם הליכים? היכן עומדים ההליכים אשר החלו, למעט השלושה שהסתיימו בהריסה? בלא הנתונים הללו, אמנם לא ניתן לקבוע כי עסקינן בהתנערות מאכיפת החוק, אך גם לא ניתן לקבוע כי המצב רחוק מכך ."

למרבה הפליאה, לאחר כל דברי התוכחה האלה, שמהם ברור כי בית המשפט מכיר את המצב הקשה לאשורו, קובע השופט כי אינו מתערב בשיקול הדעת לגבי "סדרי העדיפויות"..

בסיומו של פסק הדין נושא השופט רובינשטיין את האמירה הבאה: "בתוך עמנו אנו יושבים וערים אנו לכך שעתירה זו, הבאה מן הצד הימני של המפה הפוליטית הישראלית, יסודה במאבק מול עמותות מן הצד השמאלי של המפה הפוליטית, ובמשקל נגד לפעולתן, וגם לפעולות הרשויות בכל הנוגע לבנייה יהודית בלתי חוקית אל מול בנייה פלשתינית בלתי חוקית".

השופט רובינשטיין אינו חוקר כליות ולב ואינו אמור לנתח מה הסיבה של הגשת תביעה כזו או אחרת. מערכת המשפט אמורה להתייחס לתביעה משפטית כמות שהיא, על כל הנימוקים המצויינים בכתב התביעה. מול עיניהם אמור לעמוד רק הדין ופרשנותו. לפיכך, מפתיעה היא הקביעה המוחלטת, ללא עוררין, בדבר "יסודה" של התביעה. יתר-על כן, גם אם אחת הסיבות לתביעה זו, היא להוות משקל נגד לתביעות של ארגוני שמאל כנגד התנחלות יהודית, הרי לא בהכרח שזו הסיבה האחת או העיקרית להגשת התביעה. השופט רובינשטיין רואה היתר לעצמו לקבוע מהי הסיבה לעתירה ויתכן שכתוצאה מכך הוא הקל ראש בנחיצותה ובדרישתה הסבירה וההגיונית.

לא זכור לי מקרה נוסף שבו התייחס בג"ץ אל עותרים באופן המרדד לחלוטין את מניעיהם להגשת עתירה והתולה אותה בנימוקים פוליטיים. לא זכור לי שבתביעות של ארגוני שמאל כנגד בניה יהודית טען בג"ץ אי-פעם כי מניעי העתירה הם ההתנגדות להתיישבות יהודית בתחומי יהודה ושומרון ולא דווקא הרצון לשמירת החוק. מעולם לא שמענו מהשופט רובינשטיין או משופטי בג"ץ אמירה ברוח זו כלפי ארגוני שמאל וכנגד עתירותיהם הרבות.

להלן דוגמה לאמירה שהיה ניתן להטיח בפניהם:

"בתוך עמנו אנו יושבים וערים אנו לכך שעתירה זו, הבאה מן הצד השמאלי של המפה הפוליטית הישראלית, יסודה במאבק מול עמותות מן הצד הימני של המפה הפוליטית. ביסוד התביעה מונחת התנגדותם של העותרים לכל מעשה של התיישבות יהודית בשטחי יהודה ושומרון. לא שמירת חוקי התכנון והבניה הם המדריכים את מנוחתם של העותרים שהרי אין הם טוענים לעולם כנגד חריגות בניה בעפולה או בנתניה ואין הם טוענים לעולם כנגד אי-חוקיותם של מאחזים וישובים הנבנים בנגב או בגליל ע"י המיגזר הבדואי והערבי. עתירתם מונעת משיקולים פוליטיים שמטרתם לשבש ולהרוס ישובים יהודיים שנבנו בעמל רב ובהתאם למדיניות הממשלה לקיים את ההתיישבות ביהודה ושומרון".

לפי הבנתי, אמירתו של השופט רובינשטיין חושפת יחס שונה של מערכת המשפט כלפי ארגוני ימין, יחס שלא בוטא מעולם כלפי ארגוני שמאל. שאלה שבאופן טבעי מתבקשת ועולה – האם ניתן לנתק את משמעותה של הערה זו מפסק-הדין התמוה?

המדינה טוענת כי היא נותנת עדיפות לעתירות של מבנים פלשתינים המהווים סיכון ביטחוני. כלומר שכל מה שאינו מוגדר כך – שזה כמעט כל הבניה הפלשתינית הבלתי חוקית - ישאר על מקומו ולא יהרס!! האם בג"ץ יכול להתעלם מהמשמעות הפיזית והמעשית המסתתרת מאחורי סדר עדיפות זה? הרי זהו במובהק מצב שבו "סדרי העדיפויות" שהציגה המדינה "נגועים בפגם של אי סבירות קיצונית" (בג"צ 1161/06). פסיקתו של בג"ץ מאפשרת, אם כן, המשך בניה פלשתינית בלתי חוקית והשתלטות באין מפריע על חלקים ניכרים משטחי C. הווי אומר – בג"ץ בפסיקתו ובהסכמתו ל"סדרי העדיפות" המלאכותיים שמציגה המדינה מאפשר לפלשתינים לבנות בניה בלתי-חוקית בהיקף נרחב ולהעביר לרשותם שטחים נוספים מאזור C!!.

הרי ברורה היא לחלוטין כוונתם ומטרתם של תושבי הכפרים. הם רוצים לכרסם בשטחי C שבה יש לישראל את כל הסמכויות האזרחיות והצבאיות ולגרום בכך לסיפוחם של אותם שטחים בנויים לתחום הריבונות הפלשתינית. מדובר בצעד חד-צדדי שבא מהצד הפלשתיני ואשר מטרתו לקבוע עובדות ולשנות את המצב בשטח. מטבע הדברים נהנים תושבי הכפרים האלה לפירות אישיים מהמוטיבציה הלאומית שהם נושאי ראש-החץ שלה שהרי הם זוכים לבעלות על אותם שטחים ובתים הנבנים באופן לא-חוקי. לעומתם, מדינת ישראל שומטת מידה שטחים אלה לטובת הפלשתינים, דבר שלא נידון בכנסת ולא אושר בממשלה!

בשטחי יהודה ושומרון מתבצעת בניה פלשתינית בלתי-חוקית ורחבת היקף שתכליתה להעביר אזורים משטחי C, המוגדרים כשטחים באחריות ובסמכות ישראלית מלאה, לריבונות פלשתינית. ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו ואהוד ברק מסכימה לכך (!) ומסתירה את מדיניותה זו מעיני הציבור. לפיכך, אין שר הביטחון פועל כנגד הבניה הפלשתינית הפרועה והבלתי-חוקית בשטחי יהודה ושומרון. העובדות המרות נחשפות בפני הציבור רק כאשר מוגשת עתירה משפטית כנגד שר הביטחון בדרישה לאכוף את החוק. אך גם בג"ץ, האמון על שלטון החוק, עומד מנגד אל מול המגמה הברורה של התפשטות טריטוריאלית פלשתינית. בג"ץ מאפשר לממשלה לא לאכוף את חוקי התכנון והבניה, ובכך - למסור לפלשתינים שטחים נרחבים נוספים ללא החלטה פורמלית של הממשלה וללא דיון ואישור של הכנסת.

חמורה לא פחות היא ההתעלמות של בג"ץ מהסיכון הביטחוני הקיים בבניה הערבית המתפשטת לעבר ישובים יהודיים, גם אם במקרה זה הוגדרו שלושת הבתים שבמוקד העתירה ככאלה שאין בהם סיכון ביטחוני, עלולה הבניה הבלתי חוקית בכללותה לשמש כעמדות לפתיחה בירי לעבר ישובים יהודיים ולעבר התחבורה היהודית.