התורה וחשיבותה

פרשת השבוע, פרשת "נח" המונה קנ"ג פסוקים [וסימנך: "בצלאל"] פותחת בפרק ו' (למעט שמונת פסוקיו הראשונים של הפרק) וחותמת בפרק י"א (למעט שלושים ושניים פסוקיו האחרונים של הפרק) בסיפורים טראגיים, בסיפורי עונש וחורבן על חטאים שנעשו בידי קבוצות אנושיות, הגם שאמנה היו אלה קבוצות שונות בני דור שונה. התנהגותם השלילית והקלוקלת הייתה כאנטיתזה למה שהשם "בצלאל" מסמל, כלומר: בצל האל. הן דורו של נח והן דור הפלגה לא נהגו במעשיהם, בהנהגותיהם ובהתנהגויותיהם כאילו הם בצילו של האל, לא כלפי החברה שאיתם הם חיו ודרו ולמותר לציין שלא כלפי האל.

ודו"ק, המשותף העגום היה שווה בשניהם. אומנם בני דורו של נח חטאו בעיקר נגד בני האדם כעדותה של התורה [בראשית ו', י"א]: "ותמלא הארץ חמס" ועל כך מעיר גדול פרשני התורה, הלא הוא רש"י בשם התלמוד [בבלי, סנהדרין ק"ה]: "ולא נחתם גזר דינם אלא על הגזל", כלומר: על חטא חברתי מובהק, וממילא חטאו גם כנגד האל אשר בראם ויצרם. על כן, נענשו באופן קשה מנשוא. היה זה עונש קולקטיבי, עולמי, ובמילים אחרות: חורבן טוטאלי של העולם, של היקום עד כדי כך שחז"ל תיארו וקבעו בדברי קודשם "שאף שלושה טפחים עומק המחרשה נימוחו וניטשטשו".

לעומתם, בני דור הפלגה חטאו בעיקר נגד האל אשר יצרם ובראם, כמאמר הפסוק [בראשית י"א, ד']: "ויאמרו (איש אל רעהו) – הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמיים..." ומכאן לומדים רבים מן הפרשנים שרצונם היה להילחם באל היושב בשמיים בכך "שיזמו לעשות פשעים ולמרוד בהקב"ה" על-ידי "ביטולו כ"מלך העולם" והעדפת "נמרוד" כמלך אנושי עליהם ואשר כבר במשמעות שמו הפרטי של המלך רמוזה המילה "מרד", וממילא גם כנגד בני האדם שחיו בסביבתם הקרובה. על כן, נענשו בעונשים שונים (על-פי התלמוד והמדרשים) ובמיוחד במה שהגדירה התורה [בראשית י"א, פסוקים ח'–ט']: "ויפץ י-ה-ו-ה אותם משם על פני כל הארץ (ויחדלו לבנות העיר, אותה העיר שנקראת בבל) כי שם בלל י-ה-ו-ה שפת כל הארץ ומשם הפיצם י-ה-ו-ה על פני כל הארץ".

ונשאלת השאלה: מדוע דורו של נח נענש באופן הקשה ביותר, עונש של חורבן טוטאלי וכל מה שנשתייר הימנו היו: נח, אשת נח, שלושת בניו ושלוש כלותיו יחד עם "נציגים" מבעלי החיים (טהורים כמו גם טמאים), ואילו דור הפלגה אומנם נענש בצורות שונות אבל לא נענשו ב"כליה טוטאלית"? – תשובות רבות תורצו במהלך הדורות על שאלה שאלתית וחושבני, שמן המדרש אשר יובא לקמן ניתן לדלות את התובנה הנכונה והנכוחה.

ובכן, דורות של נח אומנם לא חטאו "בגדול" כנגד הקב"ה. אולם, עוונם העיקרי וחטאם היה חברתי. על כך, אין הקב"ה מוכן לסלוח ולמחול שהרי: "לא תוהו בראה, לשבת יצרה". קרי: הקב"ה לא ברא את העולם לתוהו ולכאוס חברתי. הקב"ה ברא את העולם כדי שבני האדם ישבו יחדיו, יישבו את המחלוקת ביניהם וייצרו במשותף עולם הרמוני, פורה ובונה. וכשראה הקב"ה את בני טיפוחיו "מפספסים" את "הנקודה החשובה" ביותר, הענישם בחורבן טוטאלי. ואילו, אצל בני דור הפלגה הגם שמרדו כנגדו, אולם, משום שעשו זאת ביחד, בשותפות, מתוך "דיבוק חברים" ומתוך "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים", אחדות זו הצילתם וגוננם עליהם מעונש של חורבן טוטאלי. זהו כוחה של אחדות ואף על-פי ש"אחדות שלילית מעין זו אינה מומלצת ביותר" [מדרש גם].

פרשת "נח" המונה קנ"ג פסוקים, וסימנך: בצלאל והמסתיימת בדבר לידתו של תרח (אבי אברם, נחור והרן) שלוקח את בני משפחתו ויוצא איתם פיזית [ולא: עימם רוחנית, מחשבתית, ערכית וכו'] כדי "ללכת ארצה כנען" (אבל, מחליט מסיבות שונות להתיישב בחרן ולהישאר שם) פותחת דיון בשאלה מאוד שאלתית: מדוע דווקא בנו אברם [=אברהם] וכלתו שרי [=שרה] הם אשר זוכים להיות ידועים ומכונים בזיכרון הקולקטיבי היהודי והנצחי "מייסדיה ואבותיה של האומה היהודית לדורותיה" שאף נביאנו הידוע היטיב להגדיר זאת [ישעיהו נ"א, ב'] במשפט המפורסם: "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם" ולא אביהם תרח? מדוע דווקא בנו אברהם וכלתו שרה הם אשר זוכים להיכנס אל "היכל התהילה" ופנתיאון השמות הנצחי של עם ישראל ולא אביהם תרח?!

אין לנו כל ספק, שתרח אכן היה מתאים לשמש בתפקיד הנעלה והרם "כאביה ומייסדה של האומה היהודית לדורותיה" משום ש"נתוני הפתיחה" שלו האישיים והציבוריים היו טובים מרבים אחרים בני דורו והוא "די עמד בכבוד בקריטריוני ההתאמה" [מדרש גם] לתפקיד חשוב זה מאז לידתו ועד היותו "בעל בעמיו": ראשית – "תרח נולד מהול" כפי שמעיד עליו המדרש [שוחר טוב ט', ז'] ו"עובדה זו, כשלעצמה, משייכת אותו באופן הטבעי לקבוצת ויחידת עילית שאפילו מן השמיים קיימת עדות חותכת לגבי היותם מיוחדים שנבחרו ויועדו לתפקידי מפתח, הנהגה והובלת העם היהודי לדורותיו הן בתחומי הגשם והחומר והן בתחומי הרוח והתורה" [מדרש גם]. עיון ברשימת שמות האישים כדלקמן [רשימה חלקית בלבד] שנולדו מהולים מוכיח אמיתות וצדקת טענתו הלזו, כגון: נח, יוסף, משה, שמואל [תלמוד מסכת סוטה י"ב עמוד א', אבות דר' נתן ב', ה' ומדרש שוחר טוב ט', ז'].

שנית – תרח היה בעל סמכות, כריזמה והשפעה רוחנית גבוהה ביותר (והגם שהיה זה "מן הצד השלילי של המטבע", כלומר: מצד העבודה הזרה ועבודת האלילים) ואשר, סביר להניח, סחף אחריו רבים וחכמינו ז"ל ציינו עובדות אלה ובהבלטה במאמריהם השונים, כמו למשל: "תרח היה כומר (מפורסם) לעבודה זרה. תרח היה עובד ומוכר צלמים. תרח היה רואה יפה במזלות (שרבים שיחרו פתחו)" [בראשית רבה ל"ח, י"ג. מדרש הגדול על בראשית י"א, כ"ח ומדרש שוחר טוב קי"ח, י"א].

שלישית – תרח היה בר סמכא, כוחני וקרוב אל המלכות שעמד בראשה נמרוד והעז לבצע את מה שאחרים לא העזו לעשות, בכך שמסר את בנו אברהם לכבשן האש, "למבחן האמונה הראשון בהיסטוריה" [מדרש גם] ועשה זאת ללא היסטריה ופאניקה בעת שמצאו הורס את פסיליו ומשפיע על הרבים לקבל את מרות האלוהים עליהם. אשר על כן, מדוע אברהם ושרה זכו בכל הנ"ל ולא תרח, אביהם הזקן?!

ונראה לנו לתרץ שאף אם בתחילת פרשת השבוע הבאה, פרשת "לך לך" אנו נקרא שאברהם ושרה עזבו את כור מחצבתם כשמטרת ויעד הליכתם היו לכיוון ארץ כנען, והיה זה על-פי הוראתו המפורשת וציוויו של הקב"ה להם, הם לא היו הראשונים שעשו זאת. דווקא תרח הוא שעשה זאת ראשונה. מתוך עיון במדרשי חז"ל אנו למדים שתרח עושה זאת מיד לאחר מות בנו הרן אשר מושלך לכבשן האש במקומו של אברהם. תרח יוזם את כל מהלך עזיבת אור כשדים האלילית והפגאנית כשהוא רואה בעין את "נצחונו" של אברהם כנגד נמרוד ואליליו. תרח תומך ועומד לצידו של בנו אברהם ואף מצהיר על כך בגלוי וללא חשש [מתוך המדרשים]. תרח עושה מעשה ואף "מצביע ברגליו". הוא לוקח את בני משפחתו הקרובים כדי "ללכת ארצה כנען". לטענתנו, הוא עושה זאת אך ורק "משום שהרהורי תשובה צצו ועלו בראשו ובמוחו".

ברם, בערך במחצית הדרך, בהגיעם אל העיר חרן, תרח מבצע תפנית של "360 מעלות", משנה את כיוונו הרוחני והפנימי וחוזר אל השקפת עולמו הקודמת. הוא מתמקם בחרן ומשתלב בחיים הפגאניים והאליליים, כעדותה של התורה: "ויבואו עד חרן, וישבו שם". תרח מתיישב פיזית ורוחנית כאחת, בעיר חרן שמלבד היותה "מרכז מדיני וכלכלי רב עוצמה בתקופה העתיקה" היא גם שימשה, ובעיקר, כ"מרכז דתי חשוב ומפורסם ובה שכן מקדש האל, סין, אל הירח והלבנה של מסופוטמיה" [האנציקלופדיה המקראית, ערך: חרן"].

תרח מת ונקבר בחרן ומעולם לא יצא פיזית ורוחנית כאחת) ממנה. תרח, ככומר חשוב לעבודת האלילים לא השכיל ככומר אחר חשוב לא פחות לעבודת האלילים, הלא הוא יתרו המדייני להתנתק טוטאלית מעברו הפגאני ולהידבק באלוהי ישראל. תרח מעולם לא הצליח להשלים את משימת חייו, שהיא: הליכה בצילו של האל ועניין זה נרמז, לענ"ד, בקביעתם של חז"ל שגימטריית מספר פסוקי פרשת "נח", קנ"ג פסוקים עולה לגימטריית המילה בצלאל, כפי שצויין בפתיחת מאמרנו הלזה. "לתרח 'אזל הדלק' בדרך 'העולה בית אל' ובמו ידיו עצר הוא את שעון תהילת עולם שהיה מולבש בו" [מדרש גם].