לא להחרים את החמאס

הרשות הפלשתינית, קרי אש"ף, נופחת לאט-לאט את נשמתה. כל הסימנים מעידים בבירור שאבו מאזן, העומד על הנייר בראשה, הולך ומאבד מיום ליום את שלטונו עליה וגם את הפופולריות שלו. כמו משה רבינו נגזר עליו לראות את "הארץ המובטחת" שלו רק מנגד.

סוד גלוי הוא שהחמאס הוא זה שרוכב כבר מזמן על הסוס הפלשתיני הדוהר. אבו מאזן רק נשרך אחריו. לא עסקת שליט היא זו שהעלתה את ארגון הטרור על הסוס. גם לא הכישלון הצורב של ראש הרשות בעצרת האו"ם בכל הקשור בהכרה בפלשתין.

מאז מותו של יאסר ערפאת שבק הפתח חיים והיה זה החמאס שהראה לישראל ולעולם כולו מאיפה בדיוק משתין הדג הפלשתיני. במערכה הצבאית נגד ישראל תפס ארגון הטרור את המושכות, והוא גם זה שתפס את השלטון בעזה - מעוזה על הנייר של הרשות הפלשתינית האימפוטנטית.

עת להתפכח

כבר מזמן מורות העובדות בשטח שהחמאס הוא זה שמכתיב את הטון, תחת הנהגתו של איסמעיל הנייה, בכפיפות לחאלד משעל, העומד בראש הזרוע המדינית של הארגון.

אין זאת כי אם לפיוס שבין הפתח לחמאס אין שום משמעות מעשית. המדובר בהסכם על הנייר בלבד שמאפיינת אותו טקטיקה ברורה. כלפי חוץ מייצג, אומנם, הפתח את העם הפלשתיני, אבל בפועל החמאס הוא זה ששולט ומכתיב.

דווקא משום כך הגיעה העת שישראל תתפכח מן החרם שהיא מכריזה על ארגון הטרור, להוציא את מגעיה עימו בעסקת שליט. מה לעשות, אבל המציאות הריאלית אינה מותירה לישראל להמשיך ולהתנהג כבת-יענה. בכורח הנסיבות דרוש לה המגע עם החמאס לכל משא-ומתן עתידי. אחרי ככלות הכל, שלום עושים עם אויב, גם אם הוא מר ונמהר כל כך.