כרגיל, שוב הלכנו לאיבוד. הלכנו דרך ארוכה. מעם של תורה וחובה הפכנו לעם של זכות. אנחנו נלחמים ונאבקים על כל שמץ של זכות ונעלמים ברגע שברחוב מופיע צל של חובה.
להזכיר לכם, בגרמניה של שנת 36' ביטלו הנאצים גם את זכותו של היהודי לשרת בצבא הגרמני. עשרות אלפי יהודים יצאו לרחובות, ביניהם רבים שבני משפחותיהם נלחמו במלחמת העולם הראשונה ונפלו בשדות הקרב. הם יצאו להפגין למען החובה להתגייס ולשרת בצבאו של היטלר. הייתם מאמינים שיהודים יילחמו, אפילו באירופה הרחוקה, עבור חובה כלשהי? כן, גם הם צעקו ברחובות, מגיע לי לשרת בצבא, אני אזרח גרמני.
כל המלחמות בעולם וכל האסונות האנושיים התרחשו כשבני אדם יצאו לרחובות וביקשו את 'הזכויות שלהם'. האם פרצה אי-פעם מלחמה בשל דרישת הציבור לקבל את החובות שלהם? לא זכורה לי מלחמה שכזו. אנחנו נלחמים על מילוי החובות שלנו?
מקום העבודה הראשון שלי אחרי סיום השירות הצבאי היה בחברת רסק"ו. חברה ציבורית מכובדת באותם ימים. הבוס הישיר ואגף כוח-אדם הציעו לי הסכם עבודה נדיב שכלל גם אחזקת רכב. כלומר, הרכב היה שלי והחברה שילמה את ההוצאות.
כעבור חודשים פנתה אלי אישה מכובדת באגף כוח-אדם: "איפה טופס ההוצאות של הרכב?" - הגשתי לך מעטפה עם קבלות של תחנות הדלק, אמרתי. "זה לא מעניין אותי", היא הגיבה, "יש טופס מיוחד שבו עליך לערוך רישום מלא של כל הנסיעות בתפקיד ולציין את הקילומטראז'". כעבור יומיים הגשתי לה רישום מדויק של נסיעות בתפקיד ורישום מלא של מרחקים בק"מ. לשם כך קניתי מפה גדולה של חיפה והצפון.
בתום החודש מצאתי שמשכורתי קוצצה. פניתי לאגף המשכורות ושאלתי מה קרה פה. זה פשוט, הסבירו לי. בחישוב המשכורת שלך יש סכום נכבד של הוצאות רכב. אתה פשוט צריך לדווח על עוד כמה אלפי קילומטרים של נסיעות. פניתי לבוס הישיר שהציע לי את ה'חבילה'. "זה פשוט", הוא אמר. ברסק"ו, כמו בכל המדינה באותם ימים, הכל היה פשוט. להגיש טופס נסיעות עם דיווח מלא על כל מיני נסיעות. אבל לא נסעתי כל-כך הרבה, אמרתי. "אני חותם על זה", אמר הבוס. זה בלוף, לא? "זה מה שכולם עושים", הוא נאנח. "זה מבנה המשכורת שלך, אחרת מס הכנסה ינגוס בך נתח שמן. זו השיטה במשק".
|
|
עכשיו עובדי הקבלן והמלחמה של ההסתדרות להצילם. זו ההסתדרות שיצרה את מצבם המחפיר והמשפיל. זו ההסתדרות שבעטה לפני שנים רבות בציבורים גדולים של סוחרים זעירים פליטי שואה, מעסיקים קטנים ועלובים, נגרים ומסגרים, וחייטים וסנדלרים, ובעטה גם באובדי הקבלן. אגיד לכם מי ומהי ההסתדרות האצילית הזאת. היא נציגותה באו"ם של מדינת עובדי חברת חשמל ומקורות. תנסו להתחכם עם ועד עובדי החשמל, אני רוצה לראות אתכם. תנסו לקחת מהם את עודפי הכספים המגיעים להם על חשבון כל אובדני המשק שלנו. תנסו לפטר שם איזה בטלן, רשע או משתמט.
אבל למה ללכת, או לעוף, כל-כך רחוק, כל-כך גבוה? תנסו לפטר עובד עירייה. כן, את הבחור הזה שיש לו ותק של שלושים שנה בשוק הכרמל או בקניון (שם הוא מנהל אחזקה סמוי במשרה חלקית). כבר שלושים שנה הוא מצפצף, בעזרת הוועד, על העירייה ו/או המועצה נותנת העבודה. תגידו, מה לא נהרס פה, בארצנו היפה, בשם הסוציאליזם הנהדר? תנו בבקשה דוגמה לאיזה קולחוז שהצליח להתמודד פה עם המציאות הכלכלית והראה מאזן חיובי גם כשנלקחו ממנו כל פתקי ותלושי פנחס ספיר.
מה שחסר לנו זה לא עוד הסתדרות מסואבת של עשירים בעלי וגובי זכויות מחשמלות ועוד ילקוטי כזבים מלאים בטופסי נסיעות. האמת חסרה. לא תמצאו אותה אם תקשיבו ותקראו את עמוס עוז. הוא זייפן. כמו יוסי שריד. הם ואחרים כמותם מכניסים לנו פתקים של ספיר לכיס בלי שנרגיש.
|
|
|
|
במהלך שלושים-ארבעים השנים האחרונות נהרס המרקם הקהילתי של החברה היהודית. העיקרון של ערבות הדדית - שהיא בעיקרה ערבות של מילוי ומיצוי חובתנו כלפי החברה, הקהילה - נשחק והפך את עורו לנחש. עכשיו הערבות היא על הזכויות שלנו. כלומר, אני אחראי וערב שגם אתה תקבל את מה שאתה חושב שמגיע לך, לא חשוב כרגע על חשבון מי. גם אתה רוצה להפוך לחבר בוועד עובדי חברת החשמל ואתה הופך אותי בן ערובה מחושמל שלך. עכשיו, ברגע זה אתה רוצה את טובת ההנאה שלך, את הקיק. מה איכפת המחר, ולמי?
כדי להמחיש עד כמה נפגע מרקם הקהילה שלנו יש להצביע על שיעור הגירושין ועל מיעוט הנישואין. יש להצביע על שיעור הגידול של משפחות 'חד-הוריות' ובמיוחד של נשים שלא נישאו מעולם והביאו ילדים לעולם. המשפחה איבדה את ערכה ואת כוח המשיכה שלה. משפחה היא גם מקום מועד לפורענות. אימא משליכה את ילדיה מהמרפסת או מטביעה אותם בירקון או בים. הורים לילדים בגני הילדים ובכיתות הנמוכות של בתי הספר פונים בתביעה למשרד החינוך הממשלתי לחנך את הילדים שלהם. שהממשלה תחנך את הילדים, היא אחראית. הרי בדיוק את זה עשתה ממשלתו של לנין וסטאלין. גם של היטלר...
אם הבסיס אינו הקהילה, לא העם ינהל את המדינה, אלא אינטרסנטים בעלי כוח או כסף. אוליגרכים למיניהם בעלי היד החזקה. הם יטלטלו אותנו כמו היינו בובת צמר בפיו של כלב פיטבול.
מסופר על אלכסנדר מוקדון שניצב על ראש ההר והניף את חרבו אל על. רק השמיים היו מעליו וכל העולם למרגלותיו. "מה עוד נותר לי לכבוש?" הוא צעק וההד התגלגל בין ההרים. עבר שם יהודי בעל זקן, לבוש גלימה לבנה ואמר לו: "אלכסנדר הגדול, עבדי הוא אדונך". "מי הוא?" פרץ הקיסר הגדול בצחוק. "הוא היצר", ענה הזקן ונעלם.
|
|
|
שנתיים או שלוש אחרי מלחמת ששת הימים, פנחס ספיר היה הקיסר של המדינה. זו הייתה השיטה. ספיר ניהל את המדינה מתוך פנקס שחור בכיסו. פתקיו התעופפו לכל רוח ואנשים מילאו את הוראותיו בחרדה קיומית. זה היה שיא הבולשביזם הנאור שידענו. 'שמור לי ואשמור אותך'. אולי לא זכור לכם, אבל נושא-כליו הנאמן באותן שנים היה המיתמם הדגול הזה, יוסי שריד. הוא זה שהעביר את הפתקים מכיס לכיס בלי שנרגיש. עם דיווח מלא על נסיעות.
השיטה הזאת של שקר קטן למען אמת גדולה היה מקובל גם על המאפיה האיטלקית ושאר ארגוני הפשע הגדולים מלבד משטרים בולשביקיים, פשיסטיים ודמוקרטיים למיניהם. העיקרון פשוט למדי, כמעט פרימיטיבי. בוא נתפוס אותך בשקר קטן, זעיר ומתועד להפליא, וזה יעשה אותך לנאמן גדול, זהיר. כן, גם אתה הופך בזה בורג מכובד במערכת שלנו כי גם אתה ניזון ממנה במעשה רמאות.
שקלתי את העניין הזה כמה שבועות, אני שוקל אותו גם היום. אז הייתה אשתי זקוקה למכונת כביסה וחשבתי שמגיע לה. התחלתי למלא דוחות נסיעה כוזבים. השיטה של ספיר הפכה אותי לרמאי קטן ומושתן. כמו כולם.
|
|
| תאריך: |
07/11/2011
|
|
|
עודכן: |
08/11/2011
|
|
|
תפוס כינוי יחודי
ייתכן ששר הביטחון איזנקוט הוא רעיון עדיף על פני ראש הממשלה איזנקוט, לפחות לפי שעה
