בין עג'מי לשדות שרונה

פרק א

ובכן, יצאנו לסיור בתים פתוחים, בתל אביב יפו.

בחרנו בסיור בשכונת עג'מי. הגברת שהדריכה ידעה טיפ-טיפה יותר מויקיפדיה בעיקר בתחום הרכילותי - רעייתו של מי יפה יותר, בתו של מי הייתה כלה נאה יותר ביום חופתה. היא התפעלה בקול מכל היופי הזה שמסביב. תראו איזה יופי פה ואיזה יופי שם. בוקר שישי ביפו, אם נתעלם מפיסות האשפה וההרס שעדיין מונחים בין הבתים, מה יכול להיות רע? וארוחת הדגים עוד מחכה...

ההיסטוריה של השכונה הצטמצמה לכמה משפטים רזים. אולי טוב שכך, מי רוצה לזכור את העובדות ומי רוצה לעמוד באומץ ולהגיד כך צריך היה להיות?

אחרי שהבטנו מרחוק בבתי עשירי יפו שברחו בשנת 1948, הבטנו מרחוק גם בבתי המידות של העשירים החדשים, החל מביתו של פיפקו ודרומה. בתי גבעת אנדרומדה (פרויקט). בתי הטיילת החדשה (פרויקט). שיכוני צמרת. בתי כאילו-כזה. ישר מהג'ורנל וישר אל הג'ורנל. עם בריכת שחיה הצופה אל הים הכחול. (בשביל מה בריכה לעזאזל?), עם ציפוי כורכר שיובא מכרתים בגוון כמעט-כמעט כמו שהיה פה פעם (רק שאז זה היה מכוסה טיח...). הציפוי היוקרתי והכול-כך "מתאים לאווירה" מכסה על בטון מזוין ותוקפני יליד המקום.

גינות נוי ובהן צמחי האמזונס ואוסטרליה. פה ושם אפילו זית אותנטי שהובא מהשומרון נעוץ במרכז הכיכר, סליחה "מעגל התנועה". כן, אפילו שלושה תמרים נוטים, באחת הכיכרות, כמו שכתוב באתר "עשה זאת בעצמך - עיצוב אורבני עכשווי. דוט. קום."

והבתים החדשים טורפים זה את זה. ואין עץ לימון מתוק של הערבים, ואין עץ תות של המארונים, ואין יסמין צהוב שייתן ריח, ואין פיקוס בנגלי של הבריטים שיוריד את צנתרות זקנו, ואין פחי מלפפונים עם רייחן לבשמים, ואין אשלים של קזבלן שהרוח כיפפה את גזעם, ואין, בכלל אין, גדרות צבר.

אבל יש המון סגנון מקומי אותנטי. עם טאקות סומות חתומות בבלוקים, עם משקופי כורכר מחוטבים "א-לה-אתונה הקטנה", עם כמעט-כמעט חלונות צבעונין, עם ניקל וזכוכית וקשתות כאילו, ועמודים קורינתיים ודלתות פלדת "מיוחדות". כן, יש המון "מגיעי בית בבית". אל תשכחו. הנדל"ן יקר.

אבל הים נשאר כחול ורך .

שאלתי אותו: "תגיד, אתה לא יכול לשטוף את כל הכיעור הזה?"

והאדווה ענתה לי בשקט "אני מנסה. אני מנסה. אני מנסה." והמשיכה לנסות.

פרק ב

במוצאי שבת הייתה לי פגישה עם שאול המלך במתחם התרבות האולטימטיבי - מרכז גולדה.

גם שם אוסף אקלקטי של אדריכלים חסרי בושה חשפו את מבושיהם לציבור. הגדיל לעשות זה שהציב עתה קרנף מתכת הבועל את קרנפתו בחצר שבין מסעדת הפועלים של הקאמרי החדש ("התרבוש ההפוך"), ובין קופסאות מוזיאון תל אביב - מהדורת 1971.

הפוסע מקשתות הכניסה של מרכז אמנויות הבמה מזרחה, עובר נתיב של תרבות תוקפנית, הרסנית, שתלטנית. אדריכלות מאיימת של אני-ובלתי-אין, של מטוטלת חדת חוד התלויה מעל ראשך, של עמודי בניין הנראים כמו מסבך של גרדום, של חלונות מוחבאים במבני בטון מלוכסנים, לסינון האור, עאלק. מסלול המתחיל בבית האופרה ומסתיים בדוכן השופט של קטני עברייני תל אביב. מסלול התקדמות רגיל במקומותינו.

פה אין ים שאפשר להציג לו שאלות מביכות, אבל פה לפחות האדמה הייתה שייכת לטמפלרים ואם למישהו יש טענות ומענות שיפנה אותן לטמפלרים.... חוץ מזה, כבר פעמיים עלה האיילון על גדותיו וניסה לקצר דרכו לים. מי יודע, אולי השנה יצליח?

פרק ג

אז מה הוא רוצה, לעזאזל?

צניעות.

צניעות הוא רוצה.