יום קשה לקצב, יום שחור להטרוסקסואלים

נדרש אומץ יוצא-דופן כדי לכתוב לאחר משפט קצב מאמר שכזה; אומץ, הגובל בהתאבדות מקצועית מודעת שלי, ככותב, לנוכח אווירה ציבורית העוטה כשריון אפוד מגן בדמותו של פסק דין אשר נכתב על-ידי הרכב תלתא של בית משפט עליון בישראל, ולמרות זאת, כתוב ייכתב מאמר זה.

אישורה של הרשעת כבוד נשיא מדינת ישראל לשעבר מר משה קצב (ואני אינני חשוד כאוהד של חוגי הימין ו/או כאוהד של יהודים ילידי אירן) מהווה, להשקפתי, דגל שחור אותו הניף בית המשפט העליון בפסק דין שהקשר בינו לבין התיאוריה המשפטית הפוזיטיביסטית אדוורסרית מבית מדרשו של המשפט המקובל האנגלי, הוא לכל היותר קשר מקרי, אם וככל שקשר שכזה קיים.

פסק דין זה הכשיר למעשה כל רעה חולה מהרעות אותן אמנה להלן, אחת לאחת, בנוסף לרעה החולה של "משפט" אשר התנהל למעשה מעל דפי העיתונים ואשר למחרת, למרות שעטפו באותו עיתון דגים, הפך מקשקוש עיתונאי לפסק דין (וכיום, המקשקשים מתהדרים ב"צידקתם" בבחינת "מה שפרסמנו נכון, אפילו בית המשפט קבע זאת"...).

הרעות החולות, בבחינת שרצים אשר הוכשרו באותו פסק דין, הן בעיקרן אלו:

מכתב אהבה ל"אנס"

מכתב האהבה אותו שיגרה ה"נאנסת" (וואוו: כמה טונות של אבקת כביסה נאלצתי לבלוע כדי להתאפק ולא לכנותה: "מזדיינת", או - למצער - נפקנית) לכבוד הנשיא לשעבר כאשר כבר לא שררו יחסי מרות בינה לבינו, לא פורסם בציבור (ומדוע? כי כל בר בי רב אשר יקרא תוכן אותו מכתב, יבין כי "נאנסת" לא תכתוב כך למי שהוא להשקפתה "אנס"!!!).

קשר עם יחסי-מין

אי-בדיקת התזה לפיה בין כבוד הנשיא לבין אותה "נאנסת" נקשר קשר אשר במסגרת תוכנו ההסכמי כלל קיום יחסי-מין (תזה זו היתה, להשקפתי המקצועית, על בית המשפט לבדוק מיוזמתו ולו רק על-מנת לבחון קיומו של ספק סביר העולה מחומר הראיות אליו נחשפו אלו הנושאים (לשווא? ארור החושב אוון...) את תואר המקצוע (אכן: מקצוע, כבר מזמן לא "שליחות") "שופט").

כיבוש של שנים

כיבוש גרסת אותה "נאנסת" משך שנים על גבי שנים על גבי שנים... אשר לא הביאה - למצער - לאיון מוחלט של משקלה הראייתי.

"הצעת" הסברים לכיבוש הגרסה האמורה, הסברים אותם לא סיפקה כלל "כבוד" ה"נאנסת" ואשר הוצעו על-ידי בית המשפט (היינו: בית המשפט התיימר למעשה להעיד, לקבוע כי "עדותו" מהימנה בעיני עצמו, לקבל את "עדותו" שלו עצמו, לייחס בעצמו ל"עדותו" שלו משקל ראייתי מרבי בעיני עצמו ולקבוע ממצאים שבעובדה על סמך "עדותו" האמורה בפני עצמו...).

כוונת אמירת ה"לא"

והחמור מכל: שינוי למעשה של דרישת אמירת ה"לא" ("לא זה לא זה לא זה לא... איזה חלק של ה"לא" לא הבנת עד הסוף", זוכרים את הסלוגן המטופש הזה?) והמרתה באמירת "הן" מילולית מפורשת; היינו: אם עד היום, כחלק מהיסוד הנפשי שקיומו נדרש לצורך גיבוש היסוד הנפשי המלא הנדרש לגיבוש יסודותיה של עבירת ה"אונס" על-מנת שניתן יהיה להרשיע אדם בביצוע עבירה זו ולהטביע על מצחו אות קלון של "אנס" (אם יורשה לי, ניתן להחיל על "אות" זה מוטטיס מוטנדיס פרפראזה של דברי העבריין הנמלט עו"ד דן כהן, כן-כן, עדיין עו"ד בישראל, שופט מחוזי בבאר שבע וה"מחיתן" - לשעבר? - של "כבוד" נשיא בית המשפט העליון בדימוס, פרופ' (איזה ביזיון למוסד מעניק התואר, להשקפתי המקצועית) אהרן ברק: "עבירת מס הכנסה היא עבירה שיש עמה כבוד"), נמנה יסוד "ידיעת אי ההסכמה", היינו (אם נתעלם מהחידוד המלאכותי העיוני בין הלשון המכובסת המתוארת כמצב של "אי-הסכמה" לבין "סירוב"): ידיעה כי הנקבה מסרבת לביצוע אקט מיני; לאחר פסק הדין בעניין כבוד הנשיא, "ידיעת" הסירוב מיוחסת לכל גבר שקיים יחסי מין עם אישה כלשהי טרם שהאחרונה אמרה לו: "מתאווה אני".

אם זו אכן כוונת המחוקק (מתן "פרשנות" דיוויינית למונח "ידיעת הסירוב"), חובה להחליף את אותו מחוקק; אם המחוקק משקף את רצון הריבון (היינו: רצון בוחריו), אזי חובה לאשפז את אותו עם בבית מרגוע לתשושי נפש!!!