|
|
|
|
לדור. טיב החלטותיו [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
| משה לדור ביקש לעצמו חסינות מתביעת הדיבה שהגיש נגדו אהוד אולמרט. במקום להתגונן בנימוק: "אמת דיברתי", ולהסתפק בלהבטיח לעצמו שיפוי, אם אכן פעל מכוח תפקידו כפרקליט המדינה, הוא ניסה למלט עצמו מהתמודדות חשובה. | |
|
|
|
פרקליט המדינה, משה לדור, לוקה שוב ושוב בשיקול דעת המעורר שאלות בדבר טיב החלטותיו. אחד הליקויים – המנוצל עתה לרעה על-ידי ראש הממשלה אהוד אולמרט - כבר נדון באופן מקדמי על-ידי שופטת בית המשפט השלום, ריבה ניב, ולכן ניתן להצביע ביתר קלות על כשליו.
פרקליט המדינה התראיין בחודש פברואר 2011 למוסף עיתון הארץ. לדור התייחס לשורה ארוכה של פרשות ואישים, ובהם אולמרט. אלא שלדור שגה, כאשר הביע עמדתו באשר לחומרת מעשיו של אולמרט בפרשת ההלוואה מאיל ההון ג'ו אלמליח ואף צבע זאת בצבעים פליליים, למרות שהוא עצמו החליט שלא להעמיד לדין את אולמרט בשל טובות ההנאה האסורות והפסולות שקיבל בעודו איש ציבור. אולמרט התרעם על דבריו והגיש תביעת לשון הרע על-סך 150 אלף ₪.
יאמר כאן: אולמרט אינו שה-תמים. הוא עשה את המעשים המכוערים והמושחתים שיוחסו לו. את התביעה הוא הגיש בעיקר במטרה להביא לפסלותו של לדור מהכרעה בתיקיו הבאים: פרשת הולילנד, פרשת המינויים הפוליטיים ועוד. אלא שאדם כמו פרקליט המדינה אמור לדעת, ומראש, מה מותר לומר ובאיזה עיתון ובאיזה עיתוי. יותר מזה, משעה שאמר את שאמר, אמור לדור לדבוק בגרסתו – אם נכונה היא – ולהיאבק כדי להוכיחה. גם בזירה שבחר בה באולמרט, היא בית המשפט.
אלא שלדור ניסה לברוח. פשוטו כמשמעו. הוא ביקש מבית המשפט חסינות. לדור נימק את בקשתו בטיעון שהוא פעל במסגרת תפקידו כפרקליט המדינה. לדור ביצע שגיאה גסה, שכן: הוא אמור היה להתגונן בטענה "אמת דיברתי", אם אכן אמר אמת, ולו כדי להדוף את מתקפתו של אולמרט שמנסה להשיג כאמור מטרה אחרת לגמרי; הוא אמור היה להסתפק בהבטחת שיפוי מלא ממשרד המשפטים, אם אכן פעל במסגרת תפקידו (ניתן להניח שכבר דאג לעצמו...); לדור אמור היה להתמודד, כאחרון העיתונאים שנאלץ/נאנס לעיתים להתגונן על דברים שכתב; את השאלה האם מכוח תפקידו כפרקליט המדינה הוא רשאי להעדיף ראיון דווקא ל עיתון הארץ, ובכך להקנות לעיתון זה יתרון עיתונאי-עסקי, נשאיר בצריך עיון.
המכה שחטף לדור, ובדין, יכולה הייתה להימנע לו היה גוף ביקורת חיצוני על הפרקליטות. או-אז היה בכוחו של גוף שכזה לעשות סדר. לקבוע את המותר והאסור, ולאפשר אפילו לבית המשפט לתמרן תביעה זו לאורגן הביקורת. בדיוק כפי שעושה בית המשפט, לעיתים קרובות, כשהוא מפנה סוגיות משמעתיות לגופי ביקורת אחרים-קיימים ולבתי דין משמעתיים. בהעדר גוף כזה, לא נותרה לשופטת ריבה ניר הברירה אלא לפסוק את הקביעות שלהלן לגבי לדור. להלן מקצתן:
- בהודעת החסינות שביקשה המדינה לתת ללדור "יש כדי לערער את אמון הציבור הן במערכת המשפט והן בגורמי התביעה והאכיפה".
- "הראיון שניתן על-ידי לדור היה חריג בהיקפו ובסוגו, וזו הוכחה כי הוא לא ניתן תוך מילוי תפקידו כעובד ציבור".
- "אין זה מתקבל על הדעת שגורמי אכיפת החוק ייגררו אל הזירה התקשורתית".
- "אינני מקבלת את עמדת המדינה", כתבה השופטת ניב. "בית המשפט כבר הביע את עמדתו השלילית על העברת ההליך השיפוטי לזירה העיתונאית. הדברים הנאמרים בראיון של פרקליט המדינה נתפשים בעיני הציבור ככאלה שנבדקו באופן יסודי. לטעמי, הענקת ראיון על-ידי הגורם הבכיר במשרד המשפטים המביע דעה לגבי עובדות שלא התבררו לפני בית המשפט, המהווה את האכסניה הראויה לכך, יש בה כדי לערער את אמון הציבור הן במערכת המשפט והן בגורמי האכיפה והתביעה".
- באשר לעילת הפרת חובה חקוקה, מתייחסת השופטת להפרה לכאורה של הוראת הסוביודיצה על-ידי לדור וקובעת: "חובה זו חלה על פרקליט המדינה במשנה תוקף וביתר עוצמה. אם תתקבל עילה זו, כיצד ניתן להעלות על הדעת כי לדור, כשומר הסף של תקינות הליכי המשפט הננקטים על-ידי המדינה, יהיה מוגן מפניה מתוקף החסינות? חריגותו של הראיון מוציאה אותו מכלל פעולתו הרגילה של פרקליט המדינה".
משה לדור הוא אחד הטובים והמוכשרים שמונו לתפקיד פרקליט המדינה. במהלך כהונתו הוא ביצע שגיאות לא מעטות. את קביעותיה החמורות (לגביו) של השופטת ניבה ריב הוא היה יכול למנוע ולחסוך גם מהציבור לו היה מתייצב באומץ ומתמודד מול התביעה שהגיש אולמרט.
|
|
|
|
|
קצב. הביא על עצמו [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
| הפרקליטות והיועמ"ש אינם פטורים מבדיקת הכשלים והליקויים שאירעו בחצרם, לרבות: כיצד קרה שלבית המשפט העליון נאמר, כשאלה ביקשו להצדיק עסקת טיעון עם קצב, כי אין ראיות לאונס, בעוד שעל-פי כתב האישום שהוגש בסופו של דבר נמצאו ראיות למכביר. | |
|
|
|
נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, לא יוכל להלין על איש. בשנים הבאות - אם לא ישלח יד בנפשו או ילך לעולמו ממחלה קשה, חלילה, הוא יבין זאת היטב. כשליו הרבים והתנהגותו המטומטמת הם שהובילו לתוצאה הקשה מבחינתו: הרשעתו בשני מעשי אונס. במקום להודות בקיום רומן הוא בחר להכחיש את שנעשה. מחמת זאת, לא היה מנוס מהרשעתו באונס, בין שאנס ובין אם רק ניהל רומן. גם אם שגו השופטים, כטענתו, קצב הוא האשם בשגיאתם. שהרי הוא עצמו, אישית, הובילם בכחש ושגה בהגנתו, באופן שאנס את השופטים להרשיעו.
מה שניתן לומר על השופטים, לא ניתן לומר על גורמי התביעה, ובראשם היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות:
- היועמ"ש מזוז שגה כשהסכים לעסקת טיעון מקלה עם קצב, למרות שגם לפי גירסתו - בראיון לטלוויזיה, קצב היה עבריין סידרתי. לזכות מזוז ניתן לומר כי הוא האיש שהורה על פתיחת החקירה; והוא האיש שהוביל, בסופו של דבר, להגשת כתב אישום נגד קצב בעבירות אונס והביא להרשעתו, אך התנהלותו מעיבה על ההישג ומחייבת עתה בדיקה והסקת מסקנות;
- הפרקליטות שגתה כשקיבלה את גירסתן של אותן נפגעות, כזה ראה וקדש, והתעלמה מכל אותם סימנים וראיות שהעידו כי גם אם אכן נאנסו שתי נפגעות/מתלוננות, בשלבים מסויימים, הרי שלא ניתן לשלול את הטיעון לפיו בין קצב לבין אותן שתי בחורות התקיים קשר רומנטי ממושך;
- הטיפול בתיק קצב, בטרם הוגש כתב אישום, נמשך כשנתיים. מדובר בתקופה ממושכת ומזיקה למערכות אכיפת החוק, כמו גם לאינטרס הציבורי;
- הרשעת קצב בכתב האישום אין בה כדי לחפות על העמדות שהציגה הפרקליטות בפני שופטי בית המשפט העליון - בשלב שביקשו בפרקליטות לדחות העתירות נגד עסקת הטיעון שנרקמה קצב - לפיהן לא נמצאו ראיות להגשת כתב אישום בעבירת אונס, וכי אין לקבל את טענות הנפגעות שבוצע בהן אונס. נזכור נא: עמדת הפרקליטות התקבלה, אם כי בדוחק, על-ידי שופטי בית המשפט העליון. העתירות נדחו. נסיבות אלה מצריכות בדק-בית גם בבית המשפט העליון, במיוחד לאור הרשעת קצב פה-אחד בבית המשפט המחוזי ודחיית ערעורו בעליון, שמא שגו שופטי העליון בדחיית העתירות על בטלות עסקת הטיעון עם קצב;
- היועמ"ש והפרקליטות יצטרכו לבדוק עצמם היטב: כיצד התקבלו ההחלטות, והאם היו בידי התביעה הכלים/האנשים המתאימים לבחינת תיקים בסדר גודל-זה. נזכור נא: תיק קצב החל כשבראש הפרקליטות עמד עו"ד ערן שנדר, ורק לאחר שנכנס לתפקיד זה משה לדור, התקבלו ההחלטות הנכונות.
|
|
|
|
|
דנציגר. חופשה מאונס [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
| וינשטיין ולדור נמנעו במשך זמן רב מפתיחת חקירה נגד דנציגר ועתה הם נמנעים מלקבל החלטות מהירות, כדבעי; נגד רעיית השר אהוד ברק מיהרו להגיש כתב אישום בגין העסקת עובדת זרה; תיק החקירה בעניינה של רעיית וינשטיין, מעוכב משום מה. | |
|
|
|
כשלי גורמי התביעה נמשכים גם בימים אלה ממש. הנה שניים מהם:
- תיק דנציגר -
הפרקליטות והיועמ"ש התחמקו במשך כשנה מביצוע חובתם וממתן הוראה לחקור גם את שופט בית המשפט העליון, יורם דנציגר, בגין עבירות שוחד יחד עם ראש העיר בת ים, שלמה לחיאני. רק לאחר חשיפות חוזרות ונשנות ב-News1, נאלץ וינשטיין, ועמו לדור, להורות על חקירת דנציגר. אלא שעד עתה, כשלושה חודשים מאז שנאלץ דנציגר להשעות עצמו מכהונתו כשופט, טרם הכריעו השניים בשאלה: האם לגנוז את תיק החקירה או להגיש כתב אישום נגד דנציגר. בינתיים נקלע בית המשפט העליון לקשיים. תיקים בהם כבר התקיים דיון בהשתתפות דנציגר ואף הסכימו השופטים על פסק הדין שיינתן, תקועים. לא ניתן למנות שופט במקומו, מאחר שדנציגר רק יצא ל-- חופשה. בצר לה, נאלצה בימים אלה נשיאת בית המשפט העליון להסכים לקבל חתימתו של דנציגר על זיכויו מרצח של ישראלי-ערבי, לאחר שישב ארבע-וחצי שנים במעצר.
- תיק וינשטיין -
פרשת העסקת העובד הזר בביתו של היועמ"ש וינשטיין טרם הוכרעה. לציבור טרם נמסרה הודעה מטעם רשות ההגירה על סיום החקירה ו/או על החלטה להגשת כתב אישום. נגד רעיית שר הביטחון אהוד ברק הגישו כתב אישום במהירות, בשל מעמדו, כביכול, אך על כבודו של וינשטיין ורעייתו שומרים בפרקליטות מכל משמר גם במחיר של פגיעה באמון הציבור. משה לדור הוא שאמור לפעול להכרעה בתיק זה, מכוח תפקידו כפרקליט המדינה וכמס' 2 מקרב בכירי התביעה, אך נראה שללדור לא אצא הדרך. אולי הוא מעדיף מצב שבו בידיו הכוח להחזיק במקום רגיש את היועמ"ש, שגם כך מנוטרל מטיפול בשורה של פרשות בשל ניגודי עניינים.
הכשלים הנ"ל הם רק חלק מזערי ממה שמתרחש באמת בפרקליטות. על-כך יכולים להעיד רבים בשירות המדינה, וגם שופטים שהעירו עשרות פעמים - כשגילו כיצג התנהלו גורמי התביעה בפרשות גדולות וקטנות. הגיע הזמן, אפוא, לטיפול שורש, ולהקמת גוף ביקורת חיצוני שיוכל לברר תלונות נגד גורמי הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה.
|
|
תפוס כינוי יחודי
