הכבוד של פינקלשטיין

אני הולך לי ברחוב. אני רואה לא מעט חבורות "בני טובים" (טובים למי?) בני חמש עשרה יושבים ומעשנים נרגילה. אני לא יודע מאיפה זה בא להם אבל הם מדברים בקולי קולות, הם לא מדברים, הם פשוט צועקים. אולי זה המוזיקה הרועשת שהם רגילים לשמוע ואולי זה האוזניות שהם רגילים ללכת איתם בפול ווליום אבל בכל מקרה הם צועקים אחד לשני. שכחנו לדבר.
אחרי כמה שעות של דיבור קולני ומוזיקה רועשת הם יעברו לשבור את הפנסים, או לחלופין, לשרוף את הספסל עליו הם יושבים. אחד מהם מחליט לרשום את שמו על הקיר ממול. מה העניין בלשום שמות על קיר?

רוב הזמן בני הנוער והילדים אינן נמצאים תחת השגחת ההורים כך שלהורים אין מושג מה קורה איתם. הנערים האלו מושפעים מהמון דברים. מהרחוב, מהחברים ומסדרות בעייתיות- הבורר, עספור והכבוד של מרציאנו (למה מרציאנו ולא בלומנשטיין? מורגנשטיין?).

להשאיר את העבריינים בחוץ

ואולי בעניין גילאים, אז זה המקום לציין שהסדרה עספור מותרת לצפייה מגיל 14 ומעלה, כשדוח של מועצת הכבלים ממליצה להעלות את גיל הצפייה ל-18. כנ"ל הסדרה "הבורר" שמחייבת צפייה מגיל דומה. לא שמישהו מההורים אוכף את זה, אבל רק שתדעו. אני מצידי מעדיף לא להכניס את הסדרות האלו אליי הביתה. אני מעדיף שהעבריינים יישארו בחוץ.

השחקן משה אבגי - הכוכב הראשי של הבורר אומר "פושעים נהיו סלבס בעוונותינו. אני חושב שאדם שעשה מעשה טוב מגיע לו פרס אבל עיתון לא יימכר ואנשים לא יראו טלוויזיה אם לא תביא להם דם".

אני מתבשר שבעונה הבאה, או בסט הבא, או לא יודע איך קוראים לזה, של האח הגדול, מישהו חושב להכניס את דרור אלפרון לבית הסגור. מבחינת הטלוויזיה הוא מביא רייטינג. אבל מבחינתנו - למה? מה בדיוק הוא מביא איתו? מה בדיוק הוא אמור לעשות שם?

למה שנשב לצפות בזה בכלל?