1.
הסכומים האיום הגדול הטמון בתיקון לחוק לשון הרע, אם יאושר סופית, הוא בהגדלת התמריץ להגשת תביעות במסגרתו. כאשר הפיצוי המירבי ללא הוכחת נזק הוא 300,000 שקל במקום 50,000 שקל, התמריץ גדל פי שישה. כאשר אדם יכול לחשוב שהוא עשוי להוכיח כוונת זדון בפרסום ולתבוע 600,000 שקל, התמריץ גדל פי 12. הבעיה הגדולה והמיידית של אמצעי התקשורת תהיה לא ההפסד בתביעות אלא ההתגוננות מפניהן. לא רק שיהיו הרבה יותר תביעות, אלא שמן הסתם עורכי הדין ידרשו תשלום גבוה יותר שכן הסיכון של הנתבע יהיה גדול יותר.
חשוב גם לזכור, שהחוק לא חל רק על אמצעי התקשורת אלא על כל מי שמפרסם לשון הרע. טוקבקיסט, בלוגר, בעל סטטוס בפייסבוק, מפרסמי מודעות ברחובות העיר - כולם חשופים. ושוב: אם עד עתה מי שהרגיש את עצמו נפגע לא מיהר לתבוע, כעת הפיתוי יהיה הרבה יותר גדול. ואם לאמצעי התקשורת עוד יש אמצעים כספיים וכוח להגיב, אלו אינם עומדים לימינו של האזרח מן השורה.
מצד שני יש לזכור, כי כבר כיום בתי המשפט לא מתייחסים לתקרה של ה-50,000 שקל ולעיתים פוסקים סכומים גדולים בהרבה. השאלה היא, האם השופטים יכרסמו גם בתקרה החדשה (שוב: אם תאושר), כך שגם היא תהפוך למעשה לרצפה והסכומים שייפסקו יהיו גבוהים יותר.
2.
בקשת תגובה בניגוד לרושם שנוצר בימים האחרונים, התיקון לחוק אינו מחייב לבקש תגובה מראש לכל פרסום. כאן עשו
יריב לוין וחבריו תרגיל, אולי במכוון ואולי בטעות: הם סותרים בדברי ההסבר להצעה את שנאמר בהצעה עצמה.
בתיקון נאמר: "פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת או באתר אינטרנט, יאפשר המפרסם לנפגע או לנציגו להוסיף את תגובתו המלאה לפרסום בתוך זמן סביר". הלשון ברורה: מדובר על תגובה לאחר הפרסום. ואילו בדברי ההסבר נאמר: "לעיתים קרובות מתן האפשרות להתייחס ולהגיב לפרסום מתוכנן, יאפשר לנשוא הפרסום להעמיד את המפרסם על טעויותיו, לתקן את העובדות ובכך למנוע מלכתחילה פרסום שיש בו משום הוצאת לשון הרע. החובה לקבל תגובה לפרסום מתוכנן ולפרסמה ראוי שתקבל ביטוי הולם גם בחוק". כלומר: תגובה לפני הפרסום.
ברור שלשון החוק היא הקובעת, ודברי ההסבר לכל היותר משמשים את בתי המשפט בבואם לפרש את החוק אם לשונו עמומה; זה לא המקרה. דברי ההסבר למעשה נותנים ביטוי לפסיקות קיימות של בתי המשפט, המתייחסות למקרים בהם נקבע בדיעבד שמדובר בלשון הרע ולא התבקשה תגובה לפני הפרסום. במקרים כאלו, החמיר בית המשפט - ובצדק - עם מי שפרסם את הדברים.
עם זאת, גם בנוסח ההצעה עצמה יש בעייתיות. מדובר שם על "תגובה מלאה", כלומר: ייתכן שהתגובה תהיה הרבה יותר ארוכה מהידיעה, או שהיא עצמה תכלול בתוכה השמצות נגדיות שאולי גם עליהן צריך לבקש תגובה ואין לדבר סוף.
3.
ההגנות הדבר החשוב ביותר בהצעות הללו הוא מה שאין בהן: הן אינן נוגעות אפילו בקצה הציפורן בהגנות הקיימות בחוק לשון הרע. ההגנות בדבר אמת בפרסום, תום לב ועניין לציבור נותרות על כנן. ההגנות להבעת דעה ופרסום נכון והוגן של הליכים משפטיים ודומיהם נותרות על-כנן. כלומר: הסיכון להגשת תביעות יגבר, אך הסיכון שהן יתקבלו נותר באותה רמה. כפי שאמרנו, אין לזלזל כלל בסיכון זה, אך מצד שני - התיקון אינו משנה כהוא זה את הסיכוי/הסיכון שבסופו של יום יידרש המפרסם לשלם.
4.
אשמת התקשורת מובן שהפוליטיקאים רוצים לצמצם את יכולתה של התקשורת לחשוף את מחדליהם (ולעיתים פשעיהם) ולמתוח עליהם ביקורת. שלא יהיה ספק: זהו המניע העיקרי מאחורי הצעות החוק השונות, ולא משנה אלו תעלולים מילוליים ייעשו כדי להסתיר זאת. אך התקשורת אינה יכולה לטעון שהיא נרדפת על לא עוול בכפה.
בשנים האחרונות התקשורת הישראלית עוברת תהליך רע מאוד של הרבה פחות מקצועיות והרבה יותר רדיפת סנסציות. הקרב הקשה על הרייטינג מביא לכך שאיש אינו מוכן להסתכן באפשרות שמתחרהו יקדים אותו בדקה וחצי, ולכך שהכותרות נעשות יותר ויותר צעקניות. המצב הכלכלי הלא-מזהיר של רוב אמצעי התקשורת מביא לכך שהם משלמים בדרך כלל משכורות ירודות למדי, ומובן שהדבר משפיע על רמת כוח האדם שנכנס למקצוע ומתמיד בו. שיקולים זרים של מו"לים - חלקם אידיאולוגיים וחלקם מסחריים - גורמים לכך שבאמצעי תקשורת רבים האמת היא רק אופציה במקרה הטוב, או נדחקת לשוליים במקרה הגרוע.
התקשורת הייתה עושה הרבה יותר טוב לעצמה, אם במקביל למאבק המוצדק בנסיונות להצר את צעדיה, הייתה עורכת בדק בית וחשבון נפש אמיתיים. אם במקום להאשים - כדרכה - את כל העולם ואשתו, הייתה נוקטת בצעד יוצא דופן ובוחנת את כשליה שלה. אם הייתה מחילה על עצמה את הדרישות לטוהר מידות ונטילת אחריות שהיא מציבה בפני כל גורם אחר.
5.
חכו לבג"ץ אם התיקון יעבור סופית בכנסת, כמעט בטוח שהזירה הבאה תהיה בג"ץ. מן הסתם יוגשו עתירות שיטענו, כי התיקון הזה פוגע בזכויות יסוד במידה העולה על הנדרש. הערת הסבר: חוקי היסוד בדבר חופש האדם וחירותו ובדבר
חופש העיסוק קובעים, שניתן לפגוע בהם "רק לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש". במקרה הנוכחי, הטענה לא תהיה שמדובר בתכלית שאינה ראויה - שהרי פורמלית מטרת התיקון היא להגן על הזכות לשם טוב - אלא שהפגיעה בחופש הביטוי של האזרחים ובחופש העיסוק של התקשורת היא קשה מדי, ושניתן להשיג את אותה מטרה בצורה פחות פוגענית.
לא תהיה זו הפתעה גדולה מדי, אם בג"ץ יקבל עתירות כאלו ויבטל את החוק. קודם כל, זהו בדיוק המקרה של איזון בין זכויות חוקתיות, שגם מתנגדי האקטיביזם השיפוטי יודו שהוא נתון בידי בית המשפט העליון. שנית, זו תהיה הזדמנות פז לשופטי העליון להחזיר לפוליטיקאים על החוקים האחרים שעוררו סערה בשבועות האחרונים, ואשר נתפסים בקרב חסידי בית המשפט העליון כאיום על מערכת המשפט.
יש עוד אפשרות: שבג"ץ ידחה את העתירות, אך יתווה כללים ברורים לשופטים בנוגע לפסיקת סכומי הפיצויים בתביעות לשון הרע. זו יכולה להיות דרך ביניים מצוינת מבחינת העליון: מצד אחד לא לבטל את החוק ולא להיכנס לעימות חזיתי עם הכנסת, ומצד שני - לצמצם מאוד את תחולתו על-ידי קביעת הנחיות מחייבות לערכאות האחרות.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
