דרכה של תקשורת

נכחתי בכינוס החירום שארגנו העיתונאים רזי ברקאי, אילנה דיין, אלוף בן ואחרים. הכינוס נערך בסינמטק תל אביב ואורגן כתוצאה ממסכת אירועים אשר משפיעים על התקשורת:

• ניסיון ההתנכלות לתחנה הצבאית גלי צה"ל (באמצעות ביטול תשדירי החסות);

• הניסיון לסגור את ערוץ 10;

• שמועות על התנכלויות לעובדים ברשות השידור ובקול ישראל;

• והתיקון לחוק לשון הרע שעלה לקריאה ראשונה בכנסת.

לפי דעתי, למרות כל זאת, אין סכנה לקיומו של חופש הביטוי.

כזכור לכולנו, בקיץ האחרון פרץ גל מחאה ששטף את מדינת ישראל וסוקר באהדה על-ידי רוב כלי התקשורת (התקשורת הממלכתית והמסחרית כאחד). כמו-כן, אני לא רואה שעיתונאים בכירים כארי שביט, נחום ברנע ועמנואל רוזן חוששים להביע את דעותיהם בפומבי מחשש שיפוטרו.

בנוסף, אינני תומך בסגירתו של ערוץ 10, אבל אני מאמין שאם הוא ייסגר, זה יהיה על-פי העיקרון שהלוואות צריך להחזיר במועד מסוים (ממש כפי שנסגר בעבר ערוץ 7 אשר הסית נגד אנשי שמאל; או תחנת הרדיו הישראלית-פלשתינית "כל השלום" אשר נסגרה השבוע).

למרות כל זאת, מטרידה העובדה שלהצעות חוק פרובלמטיות יש רוב מוצק ואילו לנושאים חשובים ומהותיים - כגון: סל התרופות, סירוס כימי בפדופילים, טיפול נאות באזרח - צריך להזיע כדי להשיג את הרוב, אם הוא בכלל קיים.

חבל שדברים נעשים בכוחנות ובצורה חד-צדדית ולא בהידברות ישירה. וכך, למרות שהתקשורת הביאה על עצמה רבות מההאשמות המיוחסות לה, חשוב לזכור שבלעדי הדיווחים של התקשורת והתחקירים שהיא יוזמת, מידע רב לא היה מגיע אלינו (בדומה למה שקרה בשנות השבעים העליזות).