סוחרת אקדמית

תמונה עגומה הציג מבקר המדינה, אליעזר גולדברג, עם פרסום הדוח (30.6.04) המתייחס, בין היתר לאוניברסיטת תל אביב. עיקרה: הנהלת האוניברסיטה, האמורה להתמקד בתחום שלו יועדה, הסתבכה בהוצאות גבוהות מאוד בגין רכישת קרקעות, המכבידות מאוד על קופתה המחוררת. נכון לעכשיו: האוניברסיטה מתקשה לשלם משכורות לעובדיה. תשלומים לספקים נדחים שוב ושוב. אם לא תחלץ המדינה לעזרתה, ספק רב אם זו תוכל האוניברסיטה להשאיר את שעריה פתוחים עוד זמן רב.

הכוונות היו כמובן טובות. כמו תמיד. האוניברסיטה, בשיתוף עם עריית תל אביב, ביקשה לרכוש שטח של כ-140 דונם בשכונת שיח' מונס ולהרחיב את חצריה. תכניות בניין ערים מ-1969 ומ-1986 שינו את ייעודן של קרקעות השכונה לשטח לבנייני ציבור. צווי הפקעה פורסמו במטרה להרחיב את קמפוס אוניברסיטת תל אביב. עיריית תל אביב-יפו החלה לסייע בפינוי כבר בשנות השבעים של המאה העשרים.

ההכנות לפינוי החלו ב-1983. אז הקימו העירייה והאוניברסיטה קרן למימון פינוי שכונת שיח' מוניס מדייריה ולהעברת השטחים שיפונו לאוניברסיטה. העיריה נתנה את חלקה בצורת פטור מגביית תשלומי הארנונה השנתית המקובלת למוסדות חינוך, כ-8-8.5 מיליון ש"ח. האוניברסיטה היתה אמורה לשלשל לקופת הקרן סכום דומה.

ניהול הקרן הופקד בידי האוניברסיטה, מה שהתברר כהחלטה אומללה שגרמה לסיבוך רציני. הנהלת האוניברסיטה, שאינה מומחית, כידוע, בניהול נכסים ובפינויים, התקשתה לשאת בנטל. המפונים עוררו בעיות. כוחות משטרה הוזעקו באופן תדיר. חברת שמירה נשכרה כדי לשמור על מפני פלישה לשטחים שכבר פונו ו/או נרכשו. לפי מבקר המדינה, בשנים 1998-2003 שילמה האוניברסיטה למפונים כ-108 מיליון ש"ח במחירים שוטפים ועוד 14.6 מיליון ש"ח לעורך דין, לשמאי ולחברות שמירה.

למרות העלויות הגבוהות, הוצאות האוניברסיטה בגין הפינוי לא הוצגו בהצעות תקציב הפיתוח השנתי של האוניברסיטה, כמתחייב מהוראות הוועדה לתכנון ולתקצוב של המועצה להשכלה גבוהה (להלן - ות"ת). יותר מזה: הנהלת האוניברסיטה הכינה תכנית למימון הפינוי שהתבססה על תרומות, על עודפי תקציב ועל השתתפות ות"ת. כותב המבקר: "מקורות המימון שהתכנית התבססה עליהם התממשו רק בחלקם, והאוניברסיטה נטלה הלוואה מהקרנות שלה להמשך הפינוי. ות"ת לא דנה בבעיות המימון של האוניברסיטה עקב הוצאות הפינוי ולא הנחתה אותה כיצד להתמודד עמן". ובמילים פשוטות: הנהלת האוניברסיטה נהגה בחוסר אחריות משווע, כאשר מצד אחד חלמה על קבלת תרומות גדולות, ומצד שני, לאחר שהתעוררה מהחלומות, עשתה שימוש פסול בכספים שקיבלה לשם מימון ההפעלה האקדמית של האוניברסיטה.

כיצד הגיעה האוניברסיטה למצב העלול עתה לשתק את פעילותה האקדמית? מתברר כי גם מוסד זה, שמחנך דורות של סטודנטים במנהל עסקים ובמשפטים, לא השכיל לפעול על-פי סדרי מנהל תקינים. כותב המבקר: "מעורבות המוסדות העליונים של האוניברסיטה בבעיות המימון שלה עקב הפינויים הייתה מועטה; החלטות התקבלו רק כאשר עלות הפינויים איימה לשתק את אפשרויות התשלום של האוניברסיטה לספקיה".

יותר מזה: מתברר כי הנהלת האוניברסיטה הפקידה ב-1997 את קבלת ההחלטות ותהליכי הפינוי על "ועדה לפינוי שיח' מוניס", שחבריה היו עובדיה הבכירים וכן יו"ר הוועד המנהל והשמאי שטיפל בפינויים. לוועדה לא הוצא כתב מינוי עם הגדרת תפקידים וסמכויות. חברי הוועדה החליטו על הרחבת הפינוי, וזאת מבלי שבחנו לעומק את ההשלכות הכספיות הנובעות מכך. "מכתבי ביקורת של רואה החשבון של האוניברסיטה, שעסקו בין היתר בפינוי, לא הועברו לדיון במוסדות העליונים של האוניברסיטה", קובע המבקר, מה שמעלה חשש כי כמה מחברי הוועדה גם כשלו בתפקידם וגם ניסו להסתיר זאת מהנהלת האוניברסיטה.

בזבוז כספי האוניברסיטה בא לידי ביטוי גם בנדיבות המוזרה שהופגנה כלפי השמאי שעבד בצמוד לוועדה. "באוגוסט 2001, שלוש שנים לאחר שהשמאי החל בעבודתו ונקבעה התמורה שיקבל בעבורה, החליטה האוניברסיטה ביוזמתה להעניק לו תוספת לשכר הטרחה בסך 5.6 מיליון ש"ח בהתאם להפרש בין הערכת השווי שלו למתחמים השונים בשיח' מוניס בתחילת הפינוי ובין הסכומים ששולמו בעבורם בפועל".

הנה כי כן: האוניברסיטה גילתה נדיבות כלפי השמאי, זאת בעוד הסטודנטים אינם מקבלים תמורה מלאה לכספם בגלל המצוקה התקציבים במוסד אקדמי זה.