מצרים: בין טרגדיה לפארסה

בניגוד לאזהרות שיוצאות מישראל כאילו האחים המוסלמים עומדים בראש גל ההפגנות, למעשה, וכמו בימים הראשונים של המהפכה, גם הפעם האחים המוסלמים מדירים את רגלם מהכיכר, והנוער מנהיג את המהפכה. ההפגנה הגדולה שאליה קראו ביום שישי 18.11, שפתחה את גל ההפגנות הנוכחי, נועדה יותר מכל להזהיר את הצבא ממניפולציות ומדחיית הבחירות. האחים המוסלמים אינם מעוניינים בגלישה לאלימות. הם מצפים לנפילת השלטון לידיהם כפרי בשל. מבחינתם כל מה שצריך לקרות הוא בחירות דמוקרטיות ונקיות, ולכן הם המגינים הגדולים על הדמוקרטיה, גם אם היא עומדת בסתירה לחוקי השריעה המוסלמית. האחים לא משתתפים במהפכה, אבל הם מי שירוויחו ממנה. הצבא גם הוא רוצה את החלק שלו בעוגה, כלומר שמירה על משטר זכויות היתר שלו ועל השחיתות כבימי השלטון המודח.

אבל הנוער שהצית את המהפכה ועומד מאחוריה היום הוא חסר מפלגה, אין לו פרוגרמה, אין לו יצוג בפרלמנט העתידי, ולכן אין לו אינטרס בקיום הבחירות. הוא לא עשה מהפכה כדי להביא את האחים המוסלמים לשלטון, אלא כדי לשנות את המשטר בכוון דמוקרטי מודרני. הדמוקרטיה עבור צעירים אלו היא דמוקרטיית הפייסבוק, ואת המהפכה מנהלים מהכיכר ולא באמצעות הפרלמנט.

בעשרת החודשים שחלפו בין הסתלקות מובארק ועד מהפכת התחריר השניה, המשיכו הצעירים בהפגנות המוניות שקראו להפלת ממשלת אחמד שפיק. כאשר שפיק הוחלף בעיסאם שרף המשיכה המחאה, פעם בעילה שצריך לטהר את המשטר, ופעם בצורך לשפוט את מובארק, הנשיא המודח. באותו הזמן התנהל מו"מ בין האחים המוסלמים ומפלגות אחרות בנושא החוקה שתסדיר את הבחירות ואת המשטר הפוליטי העתידי. הפילוג בין האחים ובין הנוער השאיר חלל פוליטי גדול, שהצבא ניצל כדי לייצב את אחיזתו בשלטון. ככל שהבחירות נדחו, התארכה תקופת המעבר והפכה למצב קבוע.

המצב החריף כאשר הצבא הצהיר שהוא יעביר את השלטון לנשיא הנבחר עד לשנת 2013, וזאת לאחר שהגיע להסכמה עם המפלגות על צורת בחירות מוזרה, שתמשך יותר משנה שלמה, ותהיה מורכבת מארבעה שלבים של בחירות למועצת העם, ואח"כ לנשיאות. כלומר העם המצרי יהיה עסוק במערכת בחירות המלווה במאבקים פוליטיים לתקופה ממושכת ביותר עד שיכריע את אופי המשטר.

מאורעות כיכר תחריר מתרחשות שבוע לפני הבחירות החופשיות הראשונות במצרים, שבה תהיה השתתפות נרחבת ומגוונת ביותר, החל מקיצונים אסלמיים ועד טרוצקיסטים אולטרא שמאלנים. למרות זאת, נוער תחריר מתנהג כאילו דבר לא ארע. מאות האלפים שמתנגשים עם המשטרה, ברחוב מוחמד מחמוד היוצא מהכיכר, לא סומכים על תהליך הבחירות. הם רוצים להפיל את המרשל טנטאווי עכשיו, ולהקים ממשלת מעבר זמנית עד לבחירת נשיא בעלת סמכויות מלאות, במקום המועצה הצבאית המכהנת כיום. ממשלה זו אמורה להיות תחת הביקורת של כיכר תחריר, ורק השבאב יהיו מקור הסמכות שלה.

על ממשלה זו לעסוק בכל התחומים שעוסקת בהם ממשלה נבחרת באמצעות פרלמנט, כמו טיהור גורמי המשטר הישן, התפטרות הגורמים במשרד הפנים הקשורים בדיכוי הרצחני שהתנהל במצרים במשך שנים, שפיטת ראשי המשטר הקודם ובראשם מובארכ, לצד בניית הכלכלה והחברה על יסודות איתנים. דרישה זו אינה יכולה להתגשם כל עוד לממשלת המעבר אין פרוגרמה ברורה, והיא לא נבחרה ע"י העם בצורה דמוקרטית.

לשאיפות השלטון של האחים המוסלמים אין גבול. הם שאפו למהר ולקבוע את אופי השלטון הבא בטרם קיום הבחירות, ותמכו במשאל עם על עקרונות החוקה, על בסיס ועדה שמינה הצבא בראשות דוקטור טארק אל-בשרי, הנוטה לעמדת האחים בכל הנוגע לעמדת הבכורה של השריעה על העקרונות האזרחיים. אלא שלמרות שהאחים נצחו במשאל העם, שבו ניהלו מסע הפחדה מ"החילוניים והכופרים", הם המשיכו לשאת ולתת על עקרונות החוקה, עד שנוסח מסמך חדש של עלי סלמי, שהיה הסיבה להתפוצצות האחרונה.

האחים המוסלמים כעסו על התערבות הצבא בניסוח מסמך עקרונות החוקה שהעניק לצבא סמכויות יוצאות דופן, כמו שמירה על סודיות התקציב שלו, או הדרישה שוועדת החוקה תזכה לתמיכה של שני שליש מחברי מועצת העם שתבחר בבחירות הקרובות. האחים המוסלמים התנגדו גם לסעיף המעניק לצבא סטטוס של מנהיג הסדר החוקתי של המדינה, דבר שפרושו מתן סמכות לצבא להתערב ולעצור החלטות ממשלה נבחרת אם וכאשר ירגיש שהן מפרות את החוקה.

בעוד הדיונים על עקרונות החוקה, ומבנה תהליך הבחירות מתנהלים, התרוקנה הכיכר מהנוער, שהתעייף מהפגנות חסרות תוצאות. גם האחים הסתלקו מהכיכר ותיארו כל ניסיון להפגין כיצירת קרע בין העם לצבא. כאמור, לאחר שהכיכר התייתמה החליטו האחים להפגין את שריריהם ולהראות לצבא ולמצרים כולה מי האדון ברחוב. ביום שישי, ה- 18.11 קראו האחים להפגנת מיליון נגד הצבא, הכיכר התמלאה בצבע הירוק ובסיסמאות דתיות וכיתתיות. עם תום הכינוס חזרו האחים לבתיהם להתכונן לבחירות ולכיבוש הפרלמנט ללא מתחרים.

אלא שאחרי כל יום שישי בא שבת. בעקבות הפגנת האחים, ומתוך ביטחון שלא תהיה התנגשות עם הצבא, מאות ספורות של מוחים ובני משפחות הנופלים החליטו לקיים שביתת שבת בכיכר, בלי לחשוש שיאשמו, כפי שקרה עד כה, שהם מחפשים עימות עם הצבא. אך, במקביל, הצבא והמשטרה בקשו גם הם הזדמנות להוכיח מי הוא בעל הבית של הכיכר. הם דכאו את המפגינים בכוח מוגזם, והרגו כמה מהם. מכאן ועד חזרתם של הצעירים לכיכר הדרך הייתה קצרה ביותר, משום שהם הרגישו שהמהפכה נגזלה מידיהם, שהמשטר לא השתנה, ושהבחירות אינם אלא אמצעי להעלות את האחים המוסלמים לשלטון.

התוצאה של התפתחויות אלו הייתה אבדן האמינות של כל הצדדים. הצבא נחשף כגורם שמשרת את המשטר הישן וחותר לשמר את שליטתו. האחים המוסלמים הפגינו את האופורטוניזם שלהם כאשר מצד אחד עמדו עם הצבא ומצד שני עמדו נגדו. היום הם מדירים רגליהם מהמהפכה השניה וקוראים לדבוק באופציה של הבחירות. הצעירים מצידם אינם רוצים בחירות אלא רוצים לנהל את הדברים מתוך הכיכר.

התוצאה הבלתי נמנעת של עימות משולש זה היא אנרכיה אדירה שפוגעת באינטרס של מצרים ועמה. הדבר הגיע לידי כך שנוער הככר סרב לעסקה שאליה הגיעו האחים המוסלמים והצבא, לפיה ממשלת עסאם א-שרף, האחראית להרג תתפטר, ואילו המועצה הצבאית תתחייב לשחרר את העצורים בהפגנות ולמסור את השלטון לנשיא נבחר עד קיץ 2012. אלא שהצעירים דחו את הודעתו של המרשל טנטאווי בשל כך שלא הביע צער על רצח המפגינים.

צעירי כיכר תחריר עושים שגיאה פוליטית גסה בכך שאינם קולטים כי מה שהושג במהפכת 25 בינואר היה מהפכה בכל מובן המילה וכי המשטר הישן הלך לעולמו למרות ששרידיו עדיין קיימים. נכון שהצבא הוא אותו הצבא, משרד הפנים הוא אותו משרד הפנים והתקשורת היא אותה תקשורת. עם זאת המהפכה של 25 בינואר השיגה דברים גדולים מאד, כולל בחירות דמוקרטיות ויסוד משטר חוקתי חדש. החשש מהאחים המוסלמים דוחף את הצעירים והמפלגות המהפכניות לידי הצבא.

במציאות הממשית יש שתי ברירות קשות - או האחים המוסלמים או הצבא. אם ישאר הצבא, פרוש הדבר שהמשטר הישן נשאר על-כנו ומהפכת הנגד ניצחה. מאידך ניצחון האחים המוסלמים בבחירות יהיה נצחון למהפכה מפני שהוא מתרחש על בסיס המהפכה, ועל בסיס הקונצנזוס שקיים לגבי עקרונותיה של מהפכה זו שמבוססת על דמוקרטיה, אזרחות וצדק חברתי.

יכול להיות שהצעירים זוכים לאהדה ציבורית בשל האכזבה חש שעם מכל המפלגות, כולל האחים המוסלמים שדואגים יותר לשריעה האיסלאמית מאשר לכיכר הלחם ("אל-עיש") של ההמונים הרעבים. שהרי העם התקומם למען הצדק החברתי ולא למען השריעה, וחש כי אף אחד לא מתענין בעוני ובמצוקה שלו. עם זאת הדרך היחידה למנוע את מהפכת הנגד ושלטון הצבא היא על-ידי עריכת בחירות חופשיות, גלויות ודמוקרטיות. אם וכאשר ינצחו האחים המוסלמים יהיה עליהם להענות לתביעות העם ובראשן תביעות מעמד הפועלים. השתלבותם במערכת השלטון כגורם מנהיג תהפוך לראשונה את האחים המוסלמים לכתובת שאליו יפנה העם את דרישותיו ויהיה עליהם לענות לצרכים של העם המהפכני.

המהפכה נמצאת בתנועה, ואין מנוס מכך שתתנסה ותבחן את שלטונם של האחים המוסלמים, שבמשך שלושים שנה רכשו לעצמם מעמד שאין לבטלו. הצעירים המהפכנים חייבים לבנות אלטרנטיבה פרלמנטרית, ולבטוח בעם ובמעמד הפועלים שילמדו מתוך הניסיון שלהם מי הם האחים המוסלמים ואת מי הם משרתים.

במצב הנוכחי, הפיכתה של הככר למטרה במקום לאמצעי, רק תוביל לאנרכיה של עימותים פנימיים ולהעדר יציבות, דבר שעלול להביא בסופו של חשבון לנסיגה של העם מהמהפכה, ולחיפוש של יד חזקה שתחזיר את השקט לרחובות מצרים. האינטרס של המהפכה הוא לפעול להקמת משטר חדש ולקיום בחירות דמוקרטיות, כך שייווצר בסיס חוקתי חדש המסתמך על המהפכה, אשר יבטיח את החרויות הבסיסיות, ביניהן חופש הדעה והארגון. כל העיניים בעולם, ובמיוחד בעולם הערבי, נשואות כעת למצרים ולמהפכתה. חובתם של המהפכנים היא לפעול בחכמה ואחריות להצלת המהפכה, ולא להגזים בהעמסת מטרות גבוהות מדי על מהפכה שרק החלה את צעדיה הראשונים במצעד של אלף המיל לכוון השינוי החברתי השורשי.