האדרת ההגנה - כי לנו אסור להתגונן ע"י תקיפה

כל הסיפור הזה, גם הקמת והגדלת מערך הטילים-נגד-רקטות בעלות של עשרות ומאות מיליונים, גם הצורך להפנות כוח-אדם איכותי הולך ורב לתפקיד הגנתי בלבד, וגם היות החיילים האלו יקירי העם (מי בכלל שמע פעם על הנ"מ. הנ"מ היה כמו חיל ההנדסה, מרכיב קטן וחיוני בצה"ל, אך לא ממש מוכר לציבור), נובע מעובדה אחת פשוטה - שישראל כיום אינה מרשה לעצמה להגן על עצמה באמצעות התקפה, באמצעות פגיעה קשה באויב כדי לשבור את היד המונפת עלינו ולהרתיע מפני ניסיון נוסף. לא, אנחנו רק מתגוננים, אסרנו על עצמנו לתקוף. אל תטעו, לא החוק הבינלאומי אוסר זאת, זה אנחנו שאוסרים על עצמנו, מסיבות נפשיות בלבד.

עם ישראל כיום מאדיר את הקסדה המשוכללת ששם על ראשו, והפך אותה להגנה העיקרית שלו, והוא מתמוגג מאיכותה של הקסדה, ומרחיב ומעבה אותה, על חשבון ההגנה האמיתית שלו, בה הוא אינו מוכן להשתמש.

זה פשוט טמטום, דפקט נפשי. ההיגיון והניסיון מראים שאף התקפה מעולם לא נפסקה רק בגלל שהיה מגן שהפחית מיעילותה. בלי הפעלת-כוח נגדית, התקפה, אין מה שיעצור את ההתקפה עלינו מלהימשך, ולהימשך ולהימשך... וכידוע זה בדיוק המצב.

השאלה היא מתי נחזור לעצמנו, נחזור למציאות, ונבין מחדש שהדרך הטובה והיעילה ביותר, הדרך המעשית היחידה, להתמודד עם התקפות של אויב, היא:

• להבין שזה אויב, להבין שזו מלחמה, להפנים זאת נפשית (והרי כאן הבעיה, לא בחוסר הבנה טכני בענייני צבא וטכנולוגיה צבאית).

• לתקוף. להכות באויב באופן הרבה יותר חזק, יעיל וכואב משהוא מכה בנו. לשבור את היד התוקפת, לפגוע בראש, לגרום לו להפסיק לתקוף אותנו, או כי הוא כבר לא מסוגל לתקוף, או כי הוא כבר לא מעז. כך, ורק כך, נלחמים ומנצחים. זו המציאות. חבישת קסדה בלבד, ומגננה בלבד בלי התקפה, מעולם לא הפסיקה התקפה כלשהי, וגם לא תפסיק, ויכולתי להביא כאן שפע דוגמאות וציטטות רלוונטיות לכך.

הקסדה נועדה לתת את אותה מידת הגנה הדרושה כדי לאפשר לתקוף, לא במקום לתקוף.

פעם, לפני שישראל התרגלה שיורים עליה אלפי פעמים והיא נותנת לזה פשוט להימשך ורק חובשת קסדה, מערך הגנת הנ"מ הקטן של צה"ל היה מרוכז כולו בהגנה על יכולת ההתקפה של צה"ל, לא בהגנה על אזרחים. הנ"מ הגן על יכולתם של מטוסי חיל האוויר להמריא ולתקוף בעומק האויב, הוא הגן על "העיניים של המדינה" שמראות לצה"ל מה קורה בעומק שטח האויב כדי שידע בדיוק היכן לתקוף, הוא הגן במלחמת יום כיפור על הגשרים שנפרסו על תעלת סואץ כדי לאפשר לצה"ל לתקוף בעומק מצרים ולהכריע את המלחמה. ותו לא.

כל עוד ישראל הגנה על עצמה באמצעות התקפה מכרעת על אויביה התוקפים אותה, הנ"מ אף פעם לא הגן על תל אביב, חיפה, שדרות, אשקלון... והרשימה מתארכת משנה לשנה עם המשך אי-התגובה שלנו לירי על ישראל. התגובה הקיימת היא זניחה, סמלית, עובדה שהירי נמשך.

הרבה יותר קל להבין את העניין המהותי הזה כשאין לך כמעט כוחות ומשאבים ואתה נלחם על חייך עם המעט שבמעט, בלי שום מרווח טעות. הנה, בשיא הקיצור, סיפור הפלת המטוס הראשונה, זו של הנ"מ, וזו של מטוסי הקרב של חיל האוויר, במלחמת העצמאות. כי מה שהיה כל-כך ברור אז, לא ברור כיום ליותר מדי אנשים:

כשמדינת ישראל הוקמה, "העוצמה הקרבית" של חיל האוויר כללה ארבעה מטוסי קרב שהגיעו ארצה מפורקים ועדיין לא הורכבו מחדש, ושישה תותחי נ"מ קלים, וזהו. בסיסם של אותם ארבעה מטוסי קרב ראשונים היה בשדה דב הקטן מצפון לתל אביב (אז זה עוד היה מחוץ לעיר). חיל האויר המצרי, שהיה מצויד היטב, הפציץ אז את מרכז תל אביב באופן יומיומי ללא שום הפרעה.

שאלה: תל אביב מופצצת מהאוויר יום אחרי יום ללא שום הגנה, אנשים נהרגים. יש לך שישה תותחי נ"מ קלים מוכנים להפעלה, ובעוד כמה ימים יהיו לך ארבעה מטוסי קרב מוכנים להפעלה. המספרים נשמעים מצחיקים, אבל זה כל מה שיש לך, ולכן אתה חייב למקסם את מה שתפיק מהמעט הזה, לעשות את הדבר הכי נכון. איפה תציב את ששת התותחים הקלים, על מה תגן, על העיר, או על בסיס חיל האוויר שמחוץ לה?

התשובה, והתשובה הנכונה, הייתה כמובן שהנ"מ הגן על בסיס מטוסי הקרב ולא על העיר המופצצת. וזאת משום שחיל האוויר המצרי תקף לא רק את תל אביב, אלא גם את שדה דב. מטוסי הקרב עוד לא היו מורכבים, לא יכלו להמריא, וכך מי שהגן עליהם ומנע את השמדת חיל האוויר הישראלי עוד בטרם המריא לקרב היה כוח הנ"מ הקטן, שהצליח להפיל מטוס קרב מצרי שתקף את שדה דב והניס את האחרים. כמה ימים מאוחר יותר, מיד כשארבעת המטוסים הראשונים היו מוכנים לטיסה, הם המריאו, וכבר בטיסה הראשונה שלהם הם תקפו את כוח החוד של הצבא המצרי הגדול שהגיע אז למרחק 32 ק"מ בלבד מתל אביב, ועצרו אותו. המצרים ההמומים לא התקדמו יותר, מחשש להתקפות אוויר נוספות.

רק לאחר מכן חיל האוויר הזעיר התפנה לטפל בהפצצות של חיל האוויר המצרי על תל אביב. מטוס קרב ישראלי יחיד מבין השלושה שנותרו (אחד מהארבעה הופל באש מצרית מהקרקע באותה תקיפה על הצבא המצרי), המריא משדה דב והפיל שני מטוסים מצרים בעת שהפציצו את תל אביב. מאז, חיל האוויר המצרי לא ניסה יותר להגיע לשם, וחיל האוויר שלנו התפנה לתקוף בעומק השטח המצרי כדי לסייע ככל האפשר לניצחון במלחמה.

ההגנה נועדה לאפשר את ההתקפה, שהיא היחידה שיכולה להפסיק התקפות עלינו. אם אז, עם קום המדינה, היו פועלים לפי הגישה של "כיפת ברזל" כיום, תל אביב הייתה מוגנת על-ידי תותחי נ"מ, שדה דב היה מופצץ מהאוויר והמטוסים שהורכבו בו היו נהרסים בטרם המריאו, אף מטוס לא היה עוצר את התקדמות הצבא המצרי, ותל אביב הייתה מופצצת מהאוויר, למרות הגנת הנ"מ, עד שהצבא המצרי, שבינו ובין תל אביב חצצו אז רק שתי פלוגות של גבעתי שהיו כבר מותשות מלחימה בלתי פוסקת מול כוח גדול בהרבה, היה מגיע לתל אביב, טובח את כל תושביה (כפי שהתחייב אז חגיגית מזכ"ל הליגה הערבית), ומשמיד את מדינת ישראל שאך זה נולדה.

אז, כשהאיום הקיומי היה כל-כך ברור ומיידי, היה ברור לגמרי איך נכון לפעול, היה ברור לגמרי שהדרך היחידה לנצח, לשרוד, לגרום להתקפה להיפסק, היא לתקוף, ולעשות כל מה שדרוש כדי לאפשר לנו לתקוף, היה ברור שתפקידם של לוחמי ההגנה הוא לאפשר ללוחמי ההתקפה לתקוף, ולא שום דבר אחר.

איזה הבדל מהמצב כיום. כיום עומד לרשותנו כוח צבאי התקפי אדיר יכולת, הנמצא במרחק קטן עד כדי גיחוך ממשגרי הטילים היורים עלינו "חופשי", ואנו עצמנו מונעים ממנו לתקוף כדי לעצור את הירי, ובמקום זאת, במקום לעצור את הירי, אנחנו מרחיבים את הקסדה...