"החוקה נדמית בעיני הרשות השופטת כשעווה וזו עלולה לעוות אותה ולעצב אותה כרצונה...". המילים המצוטטות מעלה אינן לקוחות מתוך נאום של
יריב לוין או
זאב אלקין, כי אם מתוך מכתביו של לא פחות מאשר נשיאה השלישי של ארה"ב ומחבר הכרזת העצמאות שלה, הלא הוא תומאס ג'פרסון - הדמוקרט הגדול.
ג'פרסון, שכיהן בראשית דרכו כעו"ד וכשופט, היה ממבקריה החריפים של מערכת המשפט והוא הביע לא אחת את החשש מפני הענקת כוח רב מדי לרשות השופטת. במהלך השנים, פעל ג'פרסון לצמצום כוחו של בית המשפט ביישום ופיתוח המשפט, תפקידים אותם סבר שיש להותיר בידי הרשות המחוקקת.
לו ג'פרסון, שהיה, בין היתר, פילוסוף, דיפלומט ואדריכל, היה חי במדינת ישראל כיום לא מן הנמנע כי אף הוא היה מותקף בבליסטראות מילוליות, עקב פעילותו לצמצום כוחו של בית המשפט. ואולם, ג'פרסון לא היסס מלהתעמת עם נשיאו העצמתי של בית המשפט העליון של ארה"ב באותם ימים, ג'ון מרשל, בסוגיות הליבה הנוגעות לסמכויותיהן של הרשויות השונות.
בעת האחרונה, עלתה לכותרות העיתונים ולשיח הציבורי הישראלי שורה של הצעות חוק הנוגעות לממשק שבין הרשות השופטת לבין הרשות המחוקקת ובכלל כך - חוק השימוע, חוק לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים וחוק הנוגע לבחירת נשיא בית המשפט העליון.
איני בא לטעון כי כל אותן הצעות חוק מדוברות, במיוחד בנוסחן הגולמי שטרם התלבן כיאות במכבש החקיקה, הינן חפות מפגמים וראויות להיכנס ככתבן וכלשונן לספר החוקים הישראלי (כך, למשל, חקיקה פרסונאלית איננה ראויה בעיניי). ואולם, הטון ההיסטרי שליווה את הדיון באותן הצעות חוק והניסיון לבלום כל דיון בשינוי הסטטוס-קוו הקיים הינו מסוכן שבעתיים לדמוקרטיה הישראלית מאשר אותן הצעות.
בשנות ה-90 של המאה הקודמת חוקקו בכנסת מספר חוקי יסוד חשובים ובהם חוק יסוד
כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד
חופש העיסוק. מבלי להיכנס לויכוח האם הצעות החוק האמורות הינן בגדר "חוקה", מהפכה חוקתית, או שמא הפיכה חוקתית, הרי שחוקים אלה נוגעים לזכויותיו של הפרט מול הרשות, אך אינם נוגעים להסדרה וחלוקת סמכויות בין הרשויות עצמן.
זכורה אמרתו הידועה של
אריה דרעי ולפיה "גם אם החוקה תכלול את עשרת הדיברות - אנחנו נתנגד לה", אמרה אשר ביטאה חשש דומה לזה של ג'פרסון כי בית המשפט העליון יפרש את החוקה כאוות נפשו באופן שיעוות אותה.
לשרטט קווים ברורים בין סמכות הפרלמנט לבית המשפט
מזה שנים, טרם נחקק חוק יסוד החקיקה שעניינו בממשק בין הרשות המחוקקת לרשות השופטת הן בנוגע לביטול חוקים, הן בנוגע לסוגיית השפיטות המוסדית, והן בנוגע להיקפה של הפרשנות השיפוטית.
דומה כי דווקא על-רקע המתח הגואה בין הכנסת לבית המשפט העליון, אשר הגיעה בעת האחרונה לשיא חסר תקדים, אין כל תועלת בחוק מקומי כזה או אחר, שאין בו כל תועלת לבד מאזכור שמו של המציע באמצעי התקשורת, ומנגד גובר הצורך הקרדינאלי בחקיקתו של חוק יסוד החקיקה, אשר ישרטט אחת ולתמיד קווי תיחום ברורים בין סמכות הפרלמנט ובין סמכויותיו של בית המשפט.
